המערכה בבוגנוויל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←נובמבר 1944 - אוגוסט 1945: קישור |
|||
שורה 56:
השלב האחרון של המערכה התחלק לשלושה חלקים: בצפון תכננו בעלות הברית לדחוק את היפנים לחצי האי בוניס ולנטרלם שם; במרכז האי, כיבוש רכס הפנינה (Pearl Ridge) יחצה את האי לשניים לרוחבו, יגן מפני מתקפות-נגד ויאפשר פתיחת מתקפות בצד המזרחי של האי; המערכה המרכזית בדרום האי, בו התרכזו מרבית הכוחות היפנים.
לאחר כיבוש רכס הפנינה בגזרה המרכזית בדצמבר 1944, עבר כובד המשקל של הכוחות האוסטרלים לצפון ולדרום בוגנוויל. בצפון התקדמו האוסטרלים לאורך החוף לעבר נהר גנגה תוך כדי שליחת פטרולים לפנים האי לטיהור היפנים מהגבעות.{{הערה|לונג, עמ' 122.}} לאחר כיבוש גשר טסימבה בפברואר 1945 המשיכו האוסטרלים בהתקדמותם לעבר רטסואה ודחקו את היפנים לחצי האי בוניס, כמתוכנן. כשנתקלו האוסטרלים בקו הגנה מבוצר, נעשה ניסיון לאגף את היפנים על ידי [[נחיתה אמפיבית]] בחוות פורטון (Porton Plantation), אך הנחיתה נהדפה ובמקומה הוחלט לשמור על העמדות מול היפנים בחזית רטסואה, בעוד המשאבים מופנים דרומה.
בגזרה הדרומית, לאחר מתקפת-נגד יפנית רחבת היקף בגבעת סלייטר בראשית אפריל, שעלתה בחיים של יותר מ-600 חיילם ומעל 1,000 פצועים יפנים, החלו האוסטרלים להתקדם דרומה. אך לאחר שחצו את נהר מיבו (Mivo) נעצרה ההתקדמות בשל גשמים והצפות ששטפו גשרים ודרכים בהן היו תלויים קווי התקשורת האוסטרלים. עיכוב זה נמשך כחודש, ורק בסוף יולי יכלו האוסטרלים להמשיך ולהתקדם.
| |||