הפארק הלאומי לורנץ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ברוקולי (שיחה | תרומות)
המשך
ברוקולי (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 9:
|מספר מזהה=955
|שנת הכללה=1999
|מפה={{מפת מיקום|מדינה=אינדונזיה|שם=הפארק הלאומי לורנץ|אורך=137.83333|רוחב=-4.75|מפורט=כן|כותרת=לא|סוג=אתר טבע}} [[קובץ:Lorentz National Park map-en.svg|מרכז|250px]]
}}
'''הפארק הלאומי לורנץ''' ([[אינדונזית]]: '''Taman Nasional Lorentz''') הוא [[פארק לאומי]] השוכן ב[[מחוזות אינדונזיה|מחוז]] פפואה שב[[אינדונזיה]]. הפארק משתרע על פני 25,056 קמ"ר, והוא אחד מהפארקים הלאומיים הגדולים ביותר ב[[דרום-מזרח אסיה]]. ב-[[1999]] הוכרז הפארק על ידי [[אונסק"ו]] כ[[אתר מורשת עולמית]].
 
==גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים==
הפארק הלאומי לורנץ נמנה על הפארקים הגדולים ביותר בעולם, ומבחינה [[אקולוגיה|אקולוגית]] הוא מחולק לשתי [[ביומה|ביומות]]: שפלה ואזור גבוה. אזור השפלה נמצא בדרום הפארק, והוא מורכב מ[[ביצה (סביבה טבעית)|ביצות]] רחבות שגובלות בביצות [[מנגרובים]] המגיעות עד ל[[ים אראפורה]]. האזורים הגבוהים של הפארק נמצאים בחלקו הצפוני, ובהם נכללים 210 קילומטרים מתוך 692 קילומטרים של [[רכס הרים|רכס]] מאוקה (Maoke), שבו נמצאים ההרים הגבוהים ביותר ב[[דרום-מזרח אסיה]]. קטע הרכס שבגבולות הפארק מתחלק לשני רכסים בעלי שמות עצמאיים: ג'איאוויג'איה וסודירמן. ה[[קרקע]] של הפארק מתחלק לתשע קבוצות עיקריות: ביצות חופים, ביצות [[כבול]], [[חוף|חופים]], [[טראסה|טראסות]] מקוטעות, מדרונות הרים, [[מניפת סחף]], [[עמק]]ים מעוקלים, עמקי [[סחף]], ופסגות אלפיניות. העמקים שבפארק נחצבו על ידי ה[[נהר]]ות הזורמים מראש ההרים לאורך מישורי הסחף הרחבים, ומימיהם מוליכים [[משקע (גאולוגיה)|משקעים]] שמהם נבנה חוף הים. כיוון שחוף הפארק אינו מישורי באופן מלא נוצר מפל [[מליחות]] בקרקע המגיע עד למניפת הסחף של הפארק, ומפל זה משפיע על אופי ה[[מערכת אקולוגית|מערכת האקולוגית]] ותלוי גם במקווי המים שבפארק.
 
הנקודה הגבוהה ביותר ברכס סודירמן היא גונונג דאאם (4,922 מטרים), והנקודה הגבוהה ביותר ברכס ג'איאוויג'איה היא פסגת טריקורה (4,730 מטרים). הנקודה הגבוהה ביותר בפארק כולו היא פסגת פירמידת ג'איאקסומה שבהר פונצ'אק ג'איה, המתנשאת לגובה של 5,030 מטרים. ההרים שבפארק נוצרו בעקבות התנגשויות בין [[הלוח האוסטרלי]] ו[[הלוח הפסיפי]], שהרימו [[סלע מותמר|סלעים מותמרים]] מה[[קרטיקון]] ומה[[אאוקן]]. במהלך ההתנגשויות נוצרו [[העתק]]ים שדרכם עברו [[סלע יסוד|סלעי יסוד]] כגון [[נחושת]] ו[[זהב]]. במהלך ה[[פלייסטוקן]] התרחשה פעילות [[טקטוניקת הלוחות|טקטונית]] שכללה, בין היתר, התרוממות נוספת של הרים וירידה של גובה פני הים, ובאופן זה נוצרה ה[[טופוגרפיה]] הנוכחית של הפארק. במזרח הפארק שוכן עמק נהר באליים, שמהווה דוגמא לטופוגרפיית [[אבן גיר|אבן הגיר]] המחוספסת ו[[קרסט]] [[אבן חול]], ויש בו גם [[מערה|מערות]] רבות שבהן התגלו שרידי [[מאובנים]] של [[צמחים]] ושל [[בעלי חיים]], שמהם הצליחו ללמוד על התפתחות הסביבה הטבעית בפפואה.
שורה 21:
 
האי פפואה שוכן באזור המאופיין ב[[אקלים טרופי]] [[לחות|לח]]. כמות ה[[משקעים]] השנתית הממוצעת בהרים היא בין 3,500 ל-5,000 מילימטרים, ובאזורי השפלה היא בין 3,160 ל-4,000 מילימטרים. מבחינת משטר ה[[רוח]]ות הרוח היא לכיוון מערב בין אוקטובר למרץ, ולכיוון מזרח בין אפריל לספטמבר. ה[[טמפרטורה]] הממוצעת היא בין 29 ל-32 [[מעלות צלזיוס]], והחל מגובה 4,800 מטרים היא יורדת מתחת ל[[נקודת הקיפאון]]. החל מגובה 3,800 מטרים יורד שלג בשעות הבוקר המוקדמות, ורק בפונצ'אק ג'איה יש שלג וקרח קבועים.
 
==פלורה ופאונה==
אזור הפארק הלאומי מאופיין ב[[מגוון ביולוגי]] גבוה. ההרים הגבוהים והמושלגים יוצרים מחסום גאוגרפי שהגביר את ה[[ספציאציה]] ואת ה[[אנדמיות (טקסונומיה)|אנדמיות]] המקומיות. ה[[פלורה]] של הפארק מחולקת לחמש קבוצות: צמחיית שלג, צמחייה אלפינית, צמחייה תת-אלפינית, צמחייה הררית וצמחיית שפלה. צמחיית שפלת החוף מחולקת לחמישה אזורי משנה לפי גובה פני הים: מניפת סחף (50 - 150 מטרים), ביצות כבול (3 - 50 מטרים, רצועות מעוקלות (0 - 25 מטרים), חוף הים עצמו (0 - 4 מטרים) וביצות [[גאות ושפל]] (0 - 1 מטר). ביצות הגאות ושפל ה[[בוץ|בוציות]] הן [[בית גידול]] עבור קהילות מנגרובים המשתרעות על פני 301,500 הקטאר. הצמחייה הקרובה ביותר לחוף היא בעיקר [[עשב]], וממדי הצמחים גדולים יותר ככל שמתקרבים אל ההרים. ביצות הכבול הקבועות וה[[עונות השנה|עונתיות]] והיערות הסמוכים להן משתרעות על פני שטח כפול מזה של ביצות המנגרובים, והן מגיעות עד לעומק של 50 קילומטרים במערב הפארק ולעומק של 80 קילומטרים במזרחו. החל מ-25 עד 100 מטרים מעל גובה פני הים נמצאים עמקי הסחף, והצמחייה המתפתחת למרגלות ה[[גבעה|גבעות]] אופיינית לגובה של 50 עד 150 מטרים מעל גובה פני הים. גובה הצמחייה באזור זה עשוי להגיע עד ל-50 מטרים. בגובה של 100 עד 650 מטרים גדלה צמחיית יער על הטראסות המבותרות, והיא נבדלת מיערות הסחף בכך שהיא פחות מגווונת ויותר צפופה.
 
צמחיית ההרים מחולקת אף היא לחמישה אזורים על בסיס גובה. [[יער גשם|יער הגשם]] ההררי הנמוך (650 - 1,500 מטרים) גדל למרגלות הגבעות וההרים, והוא בית גידול עבור 80 [[סוג (טקסונומיה)|סוגים]] וכ-1,200 [[מין (טקסונומיה)|מינים]] של [[עץ|עצים]] [[אפיפיט]]יים. יער העננים (הידוע גם כיער [[טחב]]) אופייני לגובה של 1,500 מטרים ומעלה, וגדלים בו בעיקר עצי [[אשור דרומי]]. היער ההררי העילי אופייני לגובה של 2,800 עד 3,200 מטרים, והוא מאופיין במינים רבים של [[מחטניים]] ובאוכלוסיות צפופות כגון אפיפיטים ו[[מיסקנתוס]]. החל מגובה של 3,200 מטרים הופכה הצמחייה לתת-אלפינית. היערות הנמוכים יותר גדלים בגבהים של עד 3,650 מטרים ומתנשאים לגובה של עד 15 מטרים, והם אינם מגוונים. בין 3,650 ל-4,170 מטרים גדלים בעיקר עצים מ[[משפחה (טקסונומיה)|משפחת]] ה[[אברשיים]]. הצמחייה האלפינית, שגדלה בטווח שבין 4,170 ל-4,585 מטרים, מורכבת בעיקר מ[[שיח]]ים קטנים ומצמחיית [[טונדרה]] הררית. החל מגובה של 4,200 מטרים גדלים בעיקר [[דשא]], [[חזזית]] ו[[בריופיט]]ים. באזורים המושלגים שבפסגות ההרים כמעט ואין צמחים.
 
==קישורים חיצוניים==