תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות

הפעם הראשונה שיהודה ושומרון הופיעו בלב המאבק המשפטי הייתה בשנת [[1978]], בבג"ץ הקרוי בג"ץ [[בית אל]]. (בג"ץ 606/78, 610/78, סולימאן תופיק אויב ואח' נגד שר הביטחון ואח'). העתירה התנגדה לתפיסת קרקעות מעובדות בצו של [[ממשל צבאי|המושל הצבאי]] ב[[שכם]] ולהקמת התנחלויות על קרקעות אלו. הטיעון לטובת הקמת ההתנחלויות על הקרקע, לכאורה בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, היה כי הן יהיו חלק מהמערך הביטחוני באזור. טיעון זה חוזק על ידי תצהיר האלוף [[אברהם אורלי]], שהסביר כיצד הקמת יישובים אזרחיים תחזק את הביטחון באזור. ה[[שופט]] [[אלפרד ויתקון]] קיבל טיעון זה, ונימק "אין לפקפק בכך שנוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו. אין צורך להיות מומחה לענייני צבא וביטחון כדי להבין שאלמנטים חבלניים פועלים ביתר קלות בשטח המאוכלס אך ורק באוכלוסייה אדישה או אוהדת כלפי האויב, מאשר בשטח, שבו נמצאים גם בני אדם העשויים לעקוב אחריהם ולהודיע לשלטונות על כל תנועה חשודה."‏‏<ref>‏בג"ץ 606/78, 610/78, סולימאן תופיק אויב ואח' נגד שר הביטחון ואח', עמוד 119, מצוטט בספר אדוני הארץ, עמוד 458‏</ref> שאר השופטים הצטרפו פה אחד לחוות הדעת, והעתירה נדחתה. גם בפסק דין זה לא נקבעה [[הלכה (משפט)|הלכה משפטית]] מחייבת לגבי תחולת תקנות האג ואמנת ז'נבה, אולם השופט ויתקון חיווה את דעתו שהן לא נעשות באופן אוטומטי חלק מהמשפט המחייב. הממשלה חיבקה בשתי ידיים את פסיקת בית המשפט, ולאחר פסק הדין אף הכריז [[ראש הממשלה]], [[מנחם בגין]], כי "יש שופטים בירושלים".