|
* '''שימוש חלקי במקורות משניים''': "שגב דווקא מסתמך הרבה על דינה פורת... מי שטורח ללכת לספרה, מוצא לעתים קרובות שמסקנותיה... אחרות לגמרי ממסקנותיו של שגב. אין הסבר, העיקר שמספר העמוד נכון." (שם, שם)
לאחר פרישׂה של "שיטות הטעיה" אלו (הנופלות פחות-או-יותר תחת הכותרת "כתיבה עתונאית" המיוחסת לשגב לעתים קרובות), מתארים פרילינג ובאואר מנגנון ביקורתי מרכזי לשיטתם אצל שגב:
{{ציטוט|תוכן=כאשר הוא מביא פרשה שממנה עולה בבירור שההנהגה, או 'הציונות' נהגו כשורה או באורח הגיוני - הוא מציב אחריהן סימן שאלה: ושמא יכלו לעשות טוב יותר, אחרת?
שאלה לגיטימית מאד, כביכול, הבעיה היא, שהתשובה היא תמיד אותה תשובה - המסקנה הנחרצת שאנשי ההנהגה היו קטנים, עלובים, שלומיאלים, או גרוע מזה. זוהי שיטה קלאסית של סילוף ההיסטוריה על ידי מי שיודע את המלאכה של כתיבת ההיסטוריה.|מקור=שם, עמ' 24-25}}
לב המאמר עוסק בניתוח מפורט של פרשת ברנד, במטרה להדגיםוטוען כי לפחות בפרשה זו, מסקנתו של שגב שגויה באופן שלא ניתן לקבלו כפרשנות לגיטימית. הכותבים מתארים כיצד זימנה הנהלת היישוב דיון חירום ב-[[24 במאי]] 1944 לנוכח הגעתו ארצה של השליח וניה פומרנץ (לימים פרופ' [[זאב הררי]]), ותוך התגברות על מגוון מכשולים, הגיעו לפגישה עם נציגי הגרמנים ועם יואל ברנד עצמו, בתוך פחות משלושה שבועות, ב-[[11 ביוני]] 1944. הכותבים מסיקים, אם כן, כי "עד כה מזים הסיפור את טענותיו של שגב... מאחר שד"ר שגב עבר על רוב החומר המובא כאן, מתעוררת השאלה, האם אין כאן הטעיה מכוונת." בהמשך הניתוח, המתאר את המשא ומתן שכשל, בחלקו בגין אדישות המערב והתערבותה של ברית המועצות, מציעים הכותבים כי לא הייתה, למעשה, אפשרות סבירה לממש בהצלחה את המשא ומתן, ועל כן טענתו של שגב בדבר טעויות עקרוניות כנגד הנהגת היישוב מוטעית מיסודה: ההנהגה והיישוב פעלו באופן קרוב למיטבי, והכישלון נבע ממצב שלא ניתן היה להצליח בו: "בן-גוריון וחבריו היו מודעים למה שנעשה באירופה, והקדישו מאמצים ניכרים ביותר לנסיונות הצלה. ובעיקר בעניין שליחות ברנד".
בסיכום חריף במיוחד, טוענים הכותבים לכלליות הניתוח שהציגו בעניין פרשת ברנד, לגבי הספר כולו, ולגבי ההיסטוריונים החדשים ככלל:
|
