הבדלים בין גרסאות בדף "מהומות 1919 במצרים"

הוסרו 116 בתים ,  לפני 7 שנים
מ
אין תקציר עריכה
מ (r2.7.1) (בוט מוסיף: sv:Egyptiska revolutionen 1919)
מ
# '''התנגדות מעמד העילית לכיבוש הבריטי''' - בריטניה ראתה במצרים גשר חיוני ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]], בעיקר לאחר [[המרד ההודי הגדול]] ב-[[1857]]. כאשר כבשה בריטניה את מצרים, התרכזה המדיניות הבריטית באבטחת קווי התחבורה במדינה. את שלטון הבריטים במצרים תיאר ההיסטוריון [[שארל עיסאווי]]: "הבריטים לא היו חבורה של תככנים מקיאווליסטים, ולא אבירים מושיעים, אלא לרוב, מנהלנים הוגנים ויעילים, שסבלו גם מחוסר חזון וגם ממגבלות, אשר הכשילו כל נסיון של עם אחד למשול על עם אחר, ובשל התגובות שעוררו ובזבוז המשאבים שבא בעקבות תגובות אלו, הראו כי שלטון זר, יעיל ככל שיהיה, אינו תחליף נאות לשלטון עצמי"<ref>Quraishi, Masood Zaheer, '''Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party'''. Allabahad, 1967, עמוד 13</ref>.
#:*'''הכיבוש הבריטי''' ב-1882 הגיע כגורם שסיפק הקלה זמנית לציבור, אך בעטיו דוכאו כל התנועות הפוליטיות. המדיניות הקולוניאלית הבריטית הייתה כשרונית, מנוסה וגמישה, שכללה ויתורים אבל גם דיכוי כדי לשמר את השליטה בידיה. דוגמה לכך, היא ההישענות של הממשל הבריטי על אנשי מינהל [[סוריה|סוריים]]<ref>הכוונה למהגרים מה[[לבאנט]], שנכלל כיום בתחום המדינות המודרניות של [[סוריה]], [[לבנון]], [[ישראל]] ו[[ירדן]], על פי Lanver Mak</ref> במצרים, שבאה כתוצאה מהניסיון הבריטי ב[[הודו]], שם מונו אנשי מנהל מהאריסטוקטיה המקומית, על מנת לשים מכשול בפני תנועות עממיות שהיוו איום לממשל הבריטי, אולם הניסיון נכשל. לכן שימשו במצרים [[הכנסייה הסורית אורתודוקסית|הסורים הנוצרים]] בתפקידים מינהליים, אוכלוסייה שמצאה את דרכה למצרים בשל דיכויים בסוריה על ידי העות'מאנים, וגם כתוצאה ממשבר המשי בסוריה כתוצאה מהצפת השוק המקומי במוצרי משי זולים יותר<ref>Mak, Lanver. '''The British in Egypt: Community, Crime and Crises 1882-1922'''. I.B.Tauris, 2012. ISBN 1848857098. עמודים 23-24</ref>.
#:*'''האוטוריטה הבריטית''' התבססה על האריסטוקרטיה המצרית והמינהל הסורי. האריסטוקרטיה המצרית הורכבה משני גורמים: בעלי הקרקעות המצריים שהתעשרו, וחברי המועצה שהוקמה בשנת 1883. בשל היות המנהל מורכב ממנהלנים סוריים, החלה להתפתח בקרב האינטליגנציה המצרית, שממנה שנשללו התפקידים הבכירים במינהל, התנגדות אנטי סורית ואנטי בריטית מלווה ברעיונות של [[לאומניות]] וליברליזםו[[ליברליזם]].
# '''פרוץ מלחמת העולם הראשונה''' - יום לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על [[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] ב-[[5 באוגוסט]] [[1914]] פרסמה הממשלה המצרית, תחת לחץ בריטי, הצהרה על התחייבותה של בריטניה להגן על מצרים מפני אויבים ובה נאסר על המצרים לכונן קשרים כלכליים ומסחריים עם המדינות האויבות לבריטניה. כן הוטל על המצרים להגיש כל עזרה אפשרית לבריטניה. באותה עת, היו מרבית המשכילים המצרים מוטרדים יותר מענייני הכלכלה מאשר מההשלכות הפוליטיות של הצהרה זו. ההצהרה גרמה להרחבת הפער בין הממשלה המצרית ללאומנים. ב-[[2 בנובמבר]] [[1914]] הוכרז במצרים [[משטר צבאי]], לפיו נשאה בריטניה בנטל להגן על מצרים, בעוד המצרים התחייבו שלא לסייע לאויבי בריטניה במלחמה. בשלב זה לא הועלו פתרונות לבעיות פוליטיות שעלולות להיווצר, כתוצאה מהשפעת המשטר הצבאי על עתידה של מצרים. בפני הבריטים עמדו שתי ברירות - האחת, לכלול את מצרים באימפריה הבריטית, השנייה לפנות את מצרים ולהכריז על עצמאותה. הוחלט על פתרון [[אד הוק]]: הכרזה על הפיכתה של מצרים לסולטנות והחלת הפרוטקטורט הבריטי עליה ב-[[14 בדצמבר]] [[1914]]. תנאי הפרוטקטורט השפילו את הלאומנים מצד אחד והיו מעורפלים ומפיחי תקווה באשר לעתידה של מצרים מצד שני. התקווה באשר לעתידה של מצרים שניתנה כפיצוי על ההשפלות, לא נשכחה והמשיכה לפעם בלבבות המצרים לאורך כל שנות המאבק לעצמאותם.
#:* '''משטר צבאי ''' - באותה עת, היו מרבית המשכילים המצרים מוטרדים יותר מענייני הכלכלה מאשר מההשלכות הפוליטיות של הצהרה זו. ההצהרה גרמה להרחבת הפער בין הממשלה המצרית ללאומנים. ב-[[2 בנובמבר]] [[1914]] הוכרז במצרים [[משטר צבאי]], לפיו נשאה בריטניה בנטל להגן על מצרים, בעוד המצרים התחייבו שלא לסייע לאויבי בריטניה במלחמה. בשלב זה לא הועלו פתרונות לבעיות פוליטיות שעלולות להיווצר, כתוצאה מהשפעת המשטר הצבאי על עתידה של מצרים.
#:* '''בפני הבריטים עמדו שתי ברירות''' - האחת, לכלול את מצרים באימפריה הבריטית, השנייה לפנות את מצרים ולהכריז על עצמאותה. הוחלט על פתרון [[אד הוק]]: הכרזה על הפיכתה של מצרים לסולטנות והחלת הפרוטקטורט הבריטי עליה ב-[[14 בדצמבר]] [[1914]]. תנאי הפרוטקטורט השפילו את הלאומנים מצד אחד והיו מעורפלים ומפיחי תקווה באשר לעתידה של מצרים מצד שני. התקווה באשר לעתידה של מצרים שניתנה כפיצוי על ההשפלות, לא נשכחה והמשיכה לפעם בלבבות המצרים לאורך כל שנות המאבק לעצמאותם.
# '''תלאות המלחמה''' - במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הבריטים אגרסיביים יותר במאמציהם לשלוט על כל מצרים. בנוסף להכנסתם של פקידים אזרחיים רבים שניהלו את הבירוקרטיה, עם עליית חשיבותה של מצרים כבסיס לפעולה במלחמה הועברו כוחות צבא רבים ששהו בערים הגדולות. המלחמה הובילה לעלייה באינפלציה וקשיים נוספים העיקו על האוכלוסייה המקומית<ref>Botman, עמוד 25</ref>{{הערה|שם=Hourani}}.
#:* '''הגיוס בכפייה''' - גדוד עבודה מצרי וגדודי גמלים לתעבורה נוסדו כדי להקים [[הרכבת בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה#'הרכבת הצבאית לארץ ישראל' (PMR) הבריטית|מערכת של רכבות בסיני]], לעזרת הבריטים במלחמה. האחראית על אספקת העובדים הייתה ממשלת מצרים. הגיוס היה בתחילה על בסיס התנדבותי, אך בשל הדרישה הגוברת לכחלכוח אדם הוא הפך לגיוס בכפייה{{הערה|שם=Botman|Botman, עמוד 26}} . בקרב הפלאחים התפתחו כעס ומירמור על הגיוסים הכפויים למען מלך וצבא זרים, נגד הסולטאן העות'מאני שנתפס בעיניהם כח'ליף האסלאם.
#:* '''המחסור במזון''' - המלחמה הביאה עימה עלייה במחירי מוצרי המזון הבסיסיים, בשל שתי סיבות עיקריות: המרת השטחים שנועדו לעיבוד חיטה לשטחים לעיבוד כותנה, שהביאה למחסור במוצרי מזון בסיסיים והתגברות הביקוש מצד כוחות הצבא שחנו במצרים למוצרי מזון. המצרים חשו שהם עוברים מלחמה שלא קשורה ישירות אליהם והחלה מגמה של האשמת הבריטים במצב הכלכלי ובמיוחד באינפלציה שגרמה סבל לרוב האוכלוסייה{{הערה|שם=Hourani}}. כתוצאה מכך העמיקה העוינות בין הבריטים לבין המצרים כאשר כל צד התבצר בעמדה בלתי מתפשרת.
#:* '''בעלי אינטרסים''' - גורמים שסברו כי ניתן להפיק תועלת ממצב המלחמה להעלאת כוחם הפוליטי ושכנעו את המצרים להאמין שהבריטים אחראים לכל הסבל והשחיתות בעוד שבהכרזת הפרוטקטורט נמנעו הבריטים מלקחת אחריות על המינהל במצרים{{הערה|שם=Botman}}.
[[קובץ:Saad Zaghlul.jpg|ממוזער|שמאל|250px|סעד זע'לול, מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי וממנהיגי המהומות. ב-1924 הפך לראש הממשלה הראשון לאחר קבלת העצמאות]]
# '''עליית הלאומנות בזמן הכיבוש הבריטי''' - במהלך השנים הראשונות של הכיבוש הבריטי במצרים החלה לקום בקרב מעמד העילית במדינה תנועה לאומנית, כאשר בתי הספר הצרפתיים הפרטיים שפוזרו בכל רחבי מצרים פעלו בעקיפין להגברת השפעתם של רעיונות ליברליים. על אף מעמדה, סבלה העילית במצרים מהגבלות חמורות של [[חופש הביטוי]] ומדיכוי פוליטי וכלכלי, ומנהיגיה לא יכלו להבין את המדיניות הבריטית שהותוותה בהתאם לאינטרסים הבריטיים הכלכליים והאסטרטגיים. כתוצאה מכך ראתה הלאומנות המצרית בבריטים, באריסטוקרטיה המצרית ובאינטליגנציה הסורית אויב פוטנציאלי. התפיסה החדשה של הלאומנים התבססה על האמונה, שהשגת עצמאות למצרים צריכה להיווצר מתוך העם המצרי במקום הנסיונות לשכנוע הכוחות הזרים בצידקתה של הדרישה המצרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבנתה ה[[תרבות פוליטית|תרבות הפוליטית]] של מצרים כתגובה לשני גורמים: כאשר נוצר מומנטום חדש לאקטיביזם, המאבק הלאומי חודש והתחזק. הגורם השני הוא הפגיעות החומריות כתוצאה מהמלחמה, שפגעו באוכלוסייה המצרית{{הערה|שם=Botman}}. הפוליטיקה הפכה לכלי בידם של המצרים להגשים את שאיפותיהם. אי האהדה למעמד הפרוטקטורט וההגבלות על הפעילות הפוליטית תחת המשטר הצבאי, הלהיבו את דעת הציבור המצרי שהייתה קיימת במצרים.
# '''עלייתו של סעד זע'לול''' - מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי העתידה לקום, סעד זע'לול, היה בנו של ראש כפר אמיד, השתתף בהפגנות בצעירותו, הפך למשפטן לאחר סיום לימודיו והיה ידוע כבעל יכולת מינהלית והתנהגות ישרה. בשנת 1906 הוא נשא לאשה את בתו של ראש הממשלה הפרו-בריטי וכך נכנס אל חוגי השלטון. הוא היה אהוד על הנציב קרומר, שכינה אותו "השליט העתידי של מצרים". בשנה בהשבה נישא נתמנה זע'לול לשר חינוך וב-1910 לשר המשפטים. בינואר 1914 נבחר זע'לול לכהן במועצה המחוקקת קצרת-הימים והפך למנהיג ה[[אופוזיציה]] לממשלה המצרית הפרו-בריטית והביע התנגדות להוספת כוח שלטוני ל[[ח'דיו]], אך בתקופה שקדמה לפרוץ המהומות, לא נשא בתפקיד רשמי{{הערה|שם=Botman}}{{הערה|שם=Botman, עמוד 27|Botman, עמוד 27}}.
#:* '''המשלחת ("אל-ופד")''' - ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] הגיע סעד זע'לול אל בית הנציבות הבריטית בלוויית שלושה אישים מצרים נוספים כדי להביע את מחאתם על ההשפלות שמצרים סובלת בשל מעמד הפרוטקטורט. בשיחתו עם הנציב וינגייט, דיבר סעד זע'לול על רצון המשלחת בהנהגתו להגיע לוועידת השלום בפריס ולדון שם בהענקת עצמאות למצרים. על אף שוינגייט נטה לתמוך בדרישה, סירבו הרשויות בבריטניה להכיר במשלחת כנציגת המצרים ולאפשר לה להגיע לפריס. אנשי אל-ופד הגיבו בפתיחת מסע תעמולה לשם השגת חתימות מבעלי ההשפעה מקרב בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה במטרה להכשירם כנציגים הבלעדיים של העם המצרי. זע'לול צרף שני נציגים מקרב המפלגה הלאומית הוותיקה ונציגים מתוך הקהילה ה[[קופטים|קופטית]]{{הערה|שם=Hourani, עמוד 400|Hourani, עמוד 400}}. המצרים פרשו את הכרזת הבריטים על הפרוטקטורט כסידור זמני העתיד להשתנות לאחר המלחמה בהסכם בין מצרים ובריטניה{{הערה|שם=Botman}}.
# '''הלאומנות הטריטוריאלית''' - בתקופה שלאחר המלחמה עלתה הלאומנות הטריטוריאלית המצרית, אשר הושפעה משלושה גורמים: הגורם הראשון היה הרקע האידאולוגי של התנועה שהנהיגה את המהפכה, מפלגת אל-ופד. מייסדי אל-ופד דגלו בלאומנות טריטוריאלית על פי רעיונותיו של [[אחמד לוטפי א-סייד]]. הגורם השני העיקרי היה תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותבוסת האימפריה העת'מאנית שגרמה למצרים בלית ברירה לפתח תפיסה לאומנית טריטוריאלית, השונה מרעיונות הלאום הפאן-ערבי והפאן אסלאמי שהופיעו בשטחי האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה. הגורם השלישי היה אימוץ התפיסות של שלטון העם והזכות להגדרה עצמית שנפוצו לאחר מלחמת העולם הראשונה. במסגרת זו השפיעו המהפכה ברוסיה בשנת 1917, בשל האופי המהפכני שיש ברעיונות הסוציאליזם שלה, והצהרת [[14 הנקודות של וילסון]], שנטעה תקווה לעצמאות הלאומים השונים בעולם שלאחר המלחמה.
לקראת סוף המלחמה הייתה מפלגת אל-ופד מזוהה עם התנועה הלאומית המתעוררת במצרים, כאשר בעקבות המלחמה החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים '''נאדי אלמדארס אלעליא''' (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהיוותה גרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אל-ופד אלמצרי. 1 נוספו עליהם ה[[אפנדי]]ם - מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואל-ופד החלו לפעול בצורה מאורגנת יותר ובאמצעיים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומניים המסורתיים חברו יחדיו: ה'''אריסטוקרטיה''', שהביעה חוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה עם בריטניה, ראתה באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. '''הלאומנים המודרניים''' (מחזב אלאמה), פעלו לשינוי הדרגתי ב[[סטטוס קוו]] תוך השגת פשרות, דבר שלא היה אפשרי תחת הפרוטקטורט, ו'''הלאומנים הקיצוניים''' שראו בפרוטקטורט שעבוד של מצרים.
 
ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] נוסדה '''המשלחת''' בראשות סעד זע'לול, שהפכה מאוחר יותר למפלגת אל-ופד אלמצרי. הם דרשו מוינגייט, הנציב העליון במצרים, אישור לצאת ל[[ועידת השלום בפריז (1919)|ועידת השלום בפאריסבפריז]] כדי לייצג את העם המצרי בדרישתו לעצמאות. הנציב העליון וינגייט המליץ לממשלתו שתינתן למצרים הרשות להשמיע את טענותיהם בלונדון אך הקבינט לא אישר זאת, מכיוון שהכירו בממשלת מצרים בתור נציגתו הבלעדית של העם המצרי. סירוב הבריטים לדרישות הלאומנים המצרים גרם להפיכתם של ה[[מסגד]]ים ב[[אל-אזהר]] וסיידה זינב ב[[קהיר]] למקומות בהם נשמעו נאומי מהפכה חוצבי להבות.
 
1.'''דרישות סעד זע'לול הציג דרישות לעצמאות''' -: ראשית, לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי. שנית, למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], וכן מצבה הגאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם הסימנים המעידים על זכותה לעצמאות. סעד זע'לול וחברי אל-ופד רצו בממשלה [[חוקה|קונסטיטוציונית]] ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על ה[[קפיטולציות]] והסכים לפיקוח זר על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להכיר בנוכחות בריטית באזור תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של [[חבר הלאומים]].
 
2. '''תגובת ממשלת מצרים''' - רשדי פאשה, ראש הממשלה, החל לחשוש למעמדו. הבריטים דחו את בקשתו לצאת לוועידת השלום בראש משלחת, וסעד זע'לול התעלם ממנו. רשדי חיפש דרך מילוט ומצא אותה במזכר של היועץ הכלכלי הבריטי, ברוניאט. במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו [[סנאט]] משותף שיאשר את החלטות [[פרלמנט|בית המחוקקים]] המצרי הכפוף לו. רשדי פאשה היה מאוכזב מאוד מהמזכר, ופרסם את המזכר בציבור המצרי שהגיב בזעם שבא מכל שכבות האוכלוסייה. רשדי פאשה הציע את התפטרותו.
 
3. '''חוסר המעש של הבריטים''' - הצבא הבריטי במצרים המשיך בשלו, כאילו המלחמה עדיין נמשכת. נמשכו הדרישות לכחלכוח אדם ולאספקה, וההגבלות על חופש האזרח היו עדיין בתוקפן. בסוף המלחמה היו הודעות מעורפלות על נוכחות מחתרתית ב[[אלכסנדריה]] ו[[פורט סעיד]], והיה קיים חשש שהממשלה המצרית תאמץ דוקטרינה מהפכנית. כדי למנוע מצב של אי סדר, היה אם כך המשטר הצבאי חייב להימשך, והעם המצרי אינו להבין זאת, שכן לא הבדיל בין [[הפסקת אש]] לשלום אמיתי.
במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו [[סנאט]] משותף שיאשר את החלטות [[פרלמנט|בית המחוקקים]] המצרי הכפוף לו. רשדי פאשה היה מאוכזב מאוד מהמזכר, ופרסם את המזכר בציבור המצרי שהגיב בזעם שבא מכל שכבות האוכלוסייה. רשדי פאשה הציע את התפטרותו.
 
ועידת השלום בפאריסבפריז החלה, ובמצרים הפך השם סעד זע'לול שגור בפי כל. הסולטאן [[פואד הראשון]] ויועציו היו איטיים מכדי להבין את האיום על מעמדם כנציגי העם המצרי. סעד זע'לול הוציא [[מנשר]] שדרש עצמאות מלאה למצרים תחת אחריות מדינות [[אירופה]]. כאשר רשדי פאשה התפטר היה זע'לול נחוש בדעתו ששום מצרי אחר לא ימלא את מקומו ותכנן לערוך ביקור בארמון הסולטאן, לאיים עליו ולהכניעו. הסולטאן, [[פואד הראשון|אחמד פואד]], שמונה על ידי הבריטים בקיץ 1917 לא יכול היה לעשות דבר אלא לעמוד מנגד כאשר אי שביעות הרצון מסביבו גוברת.
3. '''חוסר המעש של הבריטים''' - הצבא הבריטי במצרים המשיך בשלו, כאילו המלחמה עדיין נמשכת. נמשכו הדרישות לכח אדם ולאספקה, וההגבלות על חופש האזרח היו עדיין בתוקפן. בסוף המלחמה היו הודעות מעורפלות על נוכחות מחתרתית ב[[אלכסנדריה]] ו[[פורט סעיד]], והיה קיים חשש שהממשלה המצרית תאמץ דוקטרינה מהפכנית. כדי למנוע מצב של אי סדר, היה אם כך המשטר הצבאי חייב להימשך, והעם המצרי אינו להבין זאת, שכן לא הבדיל בין [[הפסקת אש]] לשלום אמיתי.
 
הבריטים לא יכלו לעבור על כך בשקט וגנרל ואטסון, מפקד הצבא בקהיר זימן אליו ב-[[7 במרץ]] [[1919]], את המצרים והזהירם להפסיק את מסע התעמולה. סעד זע'לול התעלם מכך, מכיוון שלדעתו לא הפר שום חוק, לא זמם נגד שום רשות ולא היה בכוונתו לפגוע בבריטים. ב-[[14 בינואר]] 1919, התכנסו כמה מאות תומכי אל-ופד בארמון חמאד אלבאסיל. סעד זע'לול נאם וניתח את יחסי מצרים עם "האורחים הזרים", הכנס החשוב דווח בעיתונות בצורה מוחצנת, במתכוון. בתגובה, הגלו הבריטים ב-8 במרץ את סעד זע'לול ושלושה חברי מפלגה נוספים ל[[מלטה]]{{הערה|שם=Botman|Botman, עמוד 28}}.
ועידת השלום בפאריס החלה, ובמצרים הפך השם סעד זע'לול שגור בפי כל. הסולטאן [[פואד הראשון]] ויועציו היו איטיים מכדי להבין את האיום על מעמדם כנציגי העם המצרי. סעד זע'לול הוציא [[מנשר]] שדרש עצמאות מלאה למצרים תחת אחריות מדינות [[אירופה]]. כאשר רשדי פאשה התפטר היה זע'לול נחוש בדעתו ששום מצרי אחר לא ימלא את מקומו ותכנן לערוך ביקור בארמון הסולטאן, לאיים עליו ולהכניעו. הסולטאן, [[פואד הראשון|אחמד פואד]], שמונה על ידי הבריטים בקיץ 1917 לא יכול היה לעשות דבר אלא לעמוד מנגד כאשר אי שביעות הרצון מסביבו גוברת.
 
הבריטים לא יכלו לעבור על כך בשקט וגנרל ואטסון, מפקד הצבא בקהיר זימן אליו ב-[[7 במרץ]] [[1919]], את המצרים והזהירם להפסיק את מסע התעמולה. סעד זע'לול התעלם מכך, מכיוון שלדעתו לא הפר שום חוק, לא זמם נגד שום רשות ולא היה בכוונתו לפגוע בבריטים. ב-[[14 בינואר]] 1919, התכנסו כמה מאות תומכי אל-ופד בארמון חמאד אלבאסיל. סעד זע'לול נאם וניתח את יחסי מצרים עם "האורחים הזרים", הכנס החשוב דווח בעיתונות בצורה מוחצנת, במתכוון.
{{ש}}בתגובה, הגלו הבריטים ב-8 במרץ את סעד זע'לול ושלושה חברי מפלגה נוספים ל[[מלטה]]{{הערה|שם=Botman|Botman, עמוד 28}}.
 
== מהומות 1919 ==
על פי חלק מההיסטוריונים, פרצו מהומות 1919 באופן ספונטני, כאשר התעמולה, הארגונים והמנהיגים התגבשו במהלכן. ההתפרצות הייתה בלתי מתואמת ואת המהומות החלו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אליהם הצטרפו פקידי ממשל ומאוחר יותר בעלי מקצועות אחרים, עד שהקיפו המהומות את האוכלוסייה כולה{{הערה|שם=Botman}}. מנהיגה הבולט של המהומות, סעד זע'לול, זכור עד היום כ[[גיבור לאומי]] בהיסטוריה המצרית המודרנית, כאשר הלהט שלו להשגת העצמאות המצרית הביאה לתמיכה והשתתפות גורפת של ההמונים במסע התעמולה הלאומי תוך שילוב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי{{הערה|שם=Botman, עמוד 27}}.
 
===תחילת המהומות===
'''השלב הראשון''' במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל ה[[צנזורה]] הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של זע'לול, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם ב[[עבד אלעזיז פהמי]], חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול בצורה שקולה. המפגינים נתקלו בדיכוי בריטי חמור, אך עוצמת המהומות גברה. ב-[[10 במרץ]] 1919, כללה השביתה את כל ציבור הסטודנטים. למחרת הצטרפו לשביתה בעלי [[מונית|מוניות]], [[חשמלית|חשמליות]] ו[[אוטובוס]]ים והושבתו העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות בתי המשפט בקהיר. בתגובה בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. השביתה התרחבה וכללה פקידי ממשל, עורכי דין ואזרחים, פועלים ופלאחים. ב-[[16 במרץ]] הצטרפו אף נשים להפגנות, [[משאית|משאיות]] ניזוקו ונותקו קווי טלפון. בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים שהתקוממו באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות. הדרך הראשית נחסמה, תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו ואירופאים נרצחו בדם קר.
 
השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו את המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון. עד קיץ 1919 נהרגו במהומות כ-800 מצרים, 31 זרים אירופאים ו-29 חיילים בריטים<ref>[http://countrystudies.us/egypt/28.htm על פי Helen Chapin Metz]</ref>.
 
===השלב השני במהומות===
'''השלב השני''' - בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] אשר נמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה) שהקימו ראשי המחאה. יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות, והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.
 
*'''לחברי המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]], התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים היה שאם השתתפות במלחמה מהווה תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה הרי שתנאי זה כולל גם את מצרים. אך למצרים נכונה אכזבה מכיוון שגם [[14 הנקודות של וילסון|דוקטרינות וילסון]] וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים. כישלון זה סימן את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר{{הערה|שם=Botman, עמוד 29|Botman, עמוד 29}}.
 
===מפלגה אל-ופד===
'''השלב השלישי''' - משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. מוחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. במאי 1919 מונתה [[ועדת מילנר]] הבריטית ל"בדיקת האפשרות למתן מוסדות לממשל עצמי למצרים, תוך שמירה על מעמד הפרוטקטורט והאינטרסים הבריטיים". בבואה למצרים בדצמבר הוחרמה הוועדה על ידי הלאומנים המצרים. בינתיים דרשו הבריטים ממחמוד סלימאן ואבראהים סעיד, מהנהגת הוועדה המרכזית שהוקמה לצורך ארגון המהומות והשתייכה למפלגת אל-ופד, לעזוב את מצרים וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית מחו ואליהם הצטרפו המועצות האזוריות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משנתחדשו ההפגנות התפטר ראש הממשלה החדש מחמד סעיד וממשלה חדשה לא יכלה לפעול. בתגובה לקריאתה של הוועדה המרכזית למצרים הוטל חרם כללי על ועדת מילנר, אשר נמשך עד לעזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות כל מגזרי האוכלוסייה המצרית, ביניהם הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל המהומות.
 
לאחר שעזבה ועדת מילנר את מצרים החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין זע'לול החלו ב-[[7 ביוני]] ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-זע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.