סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן – הבדלי גרסאות

(תוספת קלה)
הפרק השני הוא מינואט וטריו שגרתיים יחסית, המהווה רגע של רוגע, כתוב ברה במול [[סולם מז'ורי|מז'ור]]. הסולם הזה [[אנהרמוניה|אנהרמוני]] לדו דיאז מז'ור, הוא מהווה את ה[[טוניקה]] המז'ורית ליצירה, הכתובה בדו דיאז [[סולם מינורי|מינור]]. הצליל המשונה מעט של שמונה התיבות הראשונות הוא התוצאה של המינואט שמתחיל בסולם ה"לא נכון", בלה במול מז'ור הוא הדומיננטה של רה במול. המוזיקה מתיישבת אל תוך רה במול רק במשפט השני, תיבות 5-8.
 
הפרק האחרון והסוער, הכתוב בצורת הסונאטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, המשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונאטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) במיקום החלק החשוב ביותר של הסונאטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי '''[[ספורצנדו]]''', וביצוע הפרק דורש נגינה ראוותנית ומיומנת.הפרק מתחיל בכמה ארפג'ים מהירים ביד ימין, הם נהפכים לקטע עם סקסטות מקבילות, שלאחר מכן נהפכות שוב לארפג'ים שמובילים למין מנגינה ביד ימין תוך לווי בס אלברטי ביד שמאל. מופעים עוד כמה קטעים, שכוללים בין היתר "הליכה" הלוך וחזור של יד ימין בסולמם לה מז'ור תוך כדי שיד שמאל מנגנת אקורדים של לה מז'ור. כל הקטעים האלה ברובם כתובים בסולם סול דיאז מינור, שהוא הסולם הדומיננטי לדו דיאז מינור. מופיע סימן חזרה, הקטע חוזר על עצמו, ופתאום יש מעבר חד לסולם פה דיאז מינור, שבו בהתחלה כל יד מנגנת את התפקיד שלה ולאחר מכן, יד ימין מנגנת בס אלברטי ויד שמאל מנגנת מנגינה. לאחר מכן מופיע קטע של נקודת עוגב שנעה בין סול וסול נמוך יותר, שבו יד ימין מנגנת מספר אקורדים. הפרק מתקדם, הארפג'ים וקטע הסקסטות מההתחלה מופעם שוב, ופתאום שוב בטהובן משנה סולם באופן פתאומי לסולם הטוניקה, דו דיאז מינור, כל הקטעים שהיו בתחילה בסול דיאז מינור, מופעים כאן שוב בדו דיאז מינור, לאחר מכן יש 2 ארפג'ים מינוריים ולאחר מכן שני ארפג'ים מוקטנים. לאחר מכן שוב מתנגנת המנגינה, רק שעכשיו היא משתנה במעט, ומתפתחת לכמה ארפג'ים שיד ימין מנגנת, בעוד שליד שמאל יש בס קבוע. לאחר מכן סולם כרומטי שמתחיל מהצלילים הנומכים מאד ומגיע לצלילים גבוהים מאד, ואיך שהוא נגמר מופיע טריל ארוך ולאחריו ירידה בסולם מינור הרמוני. מופיע קטע עם בס אלברטי, שמוביל בסופו של דבר לקריסתו של הפרק, כאשר יד שמאל ויד ימין פותחות אקורדים בהיפוכים שונים של דו דיאז מינור עד שהפרק מסתיים בנגינת שני אקורדים של דו דיאז מינור, בפוטיסימו. הסיום בפרק דומה מאד לסיום של הפרק הראשון בסונטה אופוס 23 מס 57 בפה מינור, אפפסיונטה של בטהובן.
הפרק האחרון והסוער, הכתוב בצורת הסונאטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, המשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונאטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) במיקום החלק החשוב ביותר של הסונאטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי '''[[ספורצנדו]]''', וביצוע הפרק דורש נגינה ראוותנית ומיומנת.
 
על הפרק האחרון, [[צ'ארלס רוזן]] כתב, "[זהו] חסר הרֶסֶן ביותר בהצגת רגשות. אפילו כיום, מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שלו מדהימה."
9

עריכות