בית הסוהר המרכזי בירושלים – הבדלי גרסאות

בשנת [[1922]] סללו הבריטים בָּאזור כביש חדש , לו קראו על שם [[אליעזר בן יהודה]] (הוא [[מדרחוב בן יהודה]] של ימינו), וב-[[1924]] סללו את [[רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)|רחוב המלך ג'ורג']]. עם יצירת [[המשולש (ירושלים)|משולש הרחובות]] והגדרת מרכז העיר החדש של ירושלים, הפך גם מגרש הרוסים לחלק מהיוזמה החדשה, על ידי הסבת מבניו הנטושים למבני ציבור ושלטון: אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה מרכזית; אכסניית הכמרים והנזירים הפכה ל[[בית משפט]]; אכסניית ה[[אציל]]ים ([[חצר סרגיי]]) הפכה למשרד ממשלתי, אכסניית הנשים הפכה ל'''בית הסוהר המרכזי''' וכך הלאה.

מערכת המשפט ואכיפת ה[[חוק]] של המנדט הבריטי ב[[ארץ ישראל]] כללה בתי דין אזרחיים וצבאיים, [[משטרת המנדט|משטרה]] (Palestine Police) ושירות בתי סוהר (Palestine Prison). ברחבי הארץ הוקמו בתי כלא ומחנות מעצר, כשהגדולים בהם הם בית הסוהר המרכזי בירושלים;, [[כלא עכו|בית הסוהר המרכזי בעכו]];, מחנות[[מחנה המעצר ב[[עתליתבעתלית]], וב[[לטרוןמחנה המעצר בלטרון]], ו[[בית הסוהר לנשים בבית לחם]].

בבית הסוהר נתלו כ-100 אסירים ערבים, אך אף לא יהודי אחד. ארבעה מ[[עולי הגרדום]], [[דב גרונר]], [[אליעזר קשאני]], [[מרדכי אלקחי]], ו[[יחיאל דרזנר]], שהיו כלואים בבית הסוהר בירושלים, הועברו בחשאי ב-[[15 באפריל]] [[1947]] ל[[כלא עכו]],{{הערה|{{דבר||הנידונים למות הועברו לסוהר עכו|1947/04/15|00120}}}} ולמחרת הועלו לגרדום שם. שני לוחמי מחתרת, שאמורים היו להיות היהודים הראשונים להיתלות בכלא בירושלים, [[משה ברזני]] ו[[מאיר פיינשטיין]], התאבדו ב-[[21 באפריל]] [[1947]], ערב הוצאתם המתוכננת להורג, באמצעות [[רימון יד]] שהוברח אליהם, מוחבא בתוך תפוז.