|
[[קובץ:HegelPrefacePhenomenologySpiritHHebrewCover.jpeg|שמאל|ממוזער|150px|כריכת הנוסח העברי של "הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח"]]
{{עריכה}}
'''הפנומנולוגיה של הרוח''' (ב[[גרמנית]]: '''Phänomenologie des Geistes''') הוא כותר אחד מחיבוריו הנודעים של גיאורג וילהלם פרידריך הגל פילוסוף גרמני אשר פעל במפנה המאות ה-18-ה-19. ראה אור בשנת [[1806]].
[[קובץ:HegelPrefacePhenomenologySpiritHHebrewCover.jpeg|שמאל|ממוזער|250px|כריכת התרגום לעברית של "הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח"]]
'''הפנומנולוגיה של הרוח''' (ב[[גרמנית]]: '''Phänomenologie des Geistes''') הוא [[ספר]] שפרסם [[גיאורג וילהלם פרידריך הגל]] בשנת [[1806]].
כמו בחיבוריו האחרים כגון '''[[מבוא לתולדות-הפילוסופיה (הגל)|מבוא לתולדות-הפילוסופיה]]''', גם ב"הפנומנולוגיה של הרוח", הציג הגל את תפיסתו על הפילוסופיה; כי יצירתה, תכניה והשיטה העצמית שלה, קשורים בקשר הדוק לתקופה, לזמן, שבו נוצרה. המושג הפילוסופי מתפתח בתוך הקשר היסטורי מסוים, פוליטי, כלכלי וחברתי. הגל סבר כי הפילוסופיה נוצרת ב"רוח הזמן" (גרמנית: Zeitgeist, [[צייטגייסט|צַיִיטְגַיִיסְט]]). המושגים הפילוסופיים, לדעתו, התפתחו בהתאמה להתפתחותה של התרבות האנושית בכללה.
הצעותיו של הגל ב"הפנומנולוגיה של הרוח" ניכרות במשנתם על הוגים שונים וזרמי מחשבה ממחצית [[המאה ה-19]] כגון של [[קרל מרקס]] וה[[מרקסיזם]], [[סרן קירקגור]] וה[[אקזיסטנציאליזם]].
==מבוא==
'''הסבר פשוט של שם הספר''': הפנומנולוגיה של הרוח, היא תורה מאוחדת של דינמיקה בפיסיקה, בביולוגיה, ובהיסטוריה, המהווה אלטרנטיבה לרוב התיאוריות שהיו קיימות עד מהפכת הרשתות החברתיות במאה ה-21. לדינמיקה זו יש לוגיקה מיוחדת שנקראת לוגיקה אימננטית-סובייקטיבית שלפיה כל ההתפתחויות הפיזיות, הביולוגיות וההיסטוריות, אינן אלא התפתחויות בתוך רשתות. תורה זו הוצגה כבר בשנת 1806, אולם משמעויותיה מתחילות להיות מובנות רק בשנים האחרונות, לאור המחשב הקוונטי, http://arxiv.org/pdf/quant-ph/0110141v1.pdf , הביולוגיה הפוסט-דרוויניסטית, http://www.pnas.org/content/early/2009/12/03/0912185106.abstract , ואביב העמים שעבר על העולם בשנת 2011, http://www.technologyreview.com/view/425280/new-media-and-the-people-powered-uprisings/
'''הסבר פילוסופי מקצועני של שם הספר''': פנומנולוגיה, היא תורת התופעה או מדע התופעה. בדיוק כמו ש[[ביולוגיה]] היא מדע החי, וכמו ש[[סוציולוגיה]] היא מדע החברה, וכמו ש[[פסיכולוגיה]] היא מדע הנפש. באמצעות תורת התופעה, [[הגל]] רוצה לחקור את הרוח. ומהי רוח? רוח מתייחסת לקוסמוס, כמו שנפש מתיחסת לאדם. דהיינו, הגל רוצה לחקור את הרוח כתופעה. למה דווקא כתופעה? כי [[קאנט]], דור אחד לפני הגל, חילק את העולם לשני תחומים: תחום התופעות, שאותן אנו יכולים להכיר באמצעות המדע והמתמטיקה, ותחום הממשות שמאחורי התופעות, שאותה האדם לא יכול לחקור, אבל הוא יכול להכיר בדרכים אחרות. הגל גילה, כי אם נחשוב על העולם הפיזי, הביולוגי, וההיסטורי, כמו פאזל שכל חלקיו קשורים זה בזה, ניתן יהיה לשבור את "מחסום קאנט". פאזל זה מתגלה כיום כרשת.
==התיזה המרכזית בספר==
בספר הגל מציג את הרוח האנושית כסובייקט מתפתח. סובייקט כשונה מהאובייקט של [[שפינוזה]] (העצם), מתפתח כשונה מהסטטי של שפינוזה. את רעיון הסובייקטיביות הוא לקח מ[[קאנט]]. הספר החשוב הזה אינו קשה להבנה כי הוא כתוב בצורה מעורפלת, אלא כי הוא כתוב בצורה רישתית, ובכך הוא מביא צורה חדשה של לוגיקה ושפה. המשמעות של כל מילה וכל משפט בספר זה, קשורה בנימים רבים למשפטים ומילים אחרות.
הפנומנולוגיה של הרוח שואפת לכלול בתוכה את צורות הרוח הקודמות לה, לא באמצעות סילוקם, כפי שה[[מדע]] רוצה לשלול את ה[[דת]] וה[[מאגיה]], אלא באמצעות ראייתם כשלב הכרחי. אלוהים הוא מכלול הרוח האנושית בצורותיה השונות ובשלביה השונים. כך רואה הגל את המשמעות העמוקה של הפנתאיזם השפינוזיסטי: אלוהים נמצא לא רק בכל מקום, אלא בכל הצורות של הרוח האנושית, כולל במדע ובאפיקורסיות.
בספר קיימת שבירת מושג הקידמה של הנאורות ושל קאנט. משום שמהגל נובע שה[[מונותאיזם]] והמדע, אינם קידמה יחסית ל[[אלילות]]. המונותאיזם הוריד בדרגה את החומר והעלה בדרגה את הרוח. המדע עשה ההיפך: העלה בדרגה את החומר והוריד בדרגה את הרוח. הגל חוזר לאלילות הפרה-סוקראטית, ומוצא את האלוהות בכל מקום: בחיי היומיום, במשחקים, באוכל, בסקס, במחקר.
לסובייקטיביות של העצם יש שני רכיבים: א, התממשות היש עם הזמן. ב, ידיעה עצמית.
התממשות היש מתרחשת באמצעות שלילות, כמו שצמיחת האורגניזם מהווה שלילה של צורותיו הקודמות: הגולם שולל את הזחל, והפרפר שולל את הגולם. אבל זו לא שלילה במובן של סילוק, אלא שלילה במובן של "לשים-לעל". הידיעה העצמית והמודעות העצמית, הם המודעות לצורות שנשללו. (האני כבצל על פי לאקאן).
לספר היו השלכות עצומות: ב[[מתמטיקה]] של [[קנטור|קאנטור]] ו[[רימן]], ב[[פיזיקה]] של [[פארדיי]] ו[[מקסוול]], בביולוגיה של [[דרווין]] ו[[ברגסון]], ובהיסטוריה של [[מרקס]] ו[[דירקהיים]].
==הגל והמתמטיקה: רימן, קאנטור, פרגה, ראסל, הילברט, גדל, טיורינג==
קאנט הניח שהלוגיקה של אריסטו (המאה הרביעית לפני הספירה), הגיאומטריה של אוקלידס (המאה השלישית לפני הספירה), והפיסיקה של ניוטון (המאה ה17), הן אמיתות סופיות. משלושת תורות יסודיות אלה הוא גזר את כל הפילוסופיה שלו. פילוסופיה שעד היום תוקעת את רוב הפילוסופיה האנגלו סקסית ("האנליטית"), ואת רוב הפילוסופיה האקדמית הישראלית.
אולם הגל היה הראשון שתקף את עמדת קאנט, תוך שהוא מודה שהוא חב חוב עצום לקאנט (הגל ידע לכבד מסורת, שעליה מבוססת כל המהפכה שלו בפילוסופיה). התקפה זו היא בכל החזיתות: הגל הקדים את לובצ'בסקי (ב30 שנה) ואת רימן (ב60 שנה) בהבנת הצורך ב'''גיאומטריה פוסט-אוקלידית'''. הגל הקדים את קאנטור (ב60 שנה) בהבנת הצורך '''באריתמטיקה פוסט-יוונית''' באמצעות הבהרת מושג האינסוף (ובכך הגל חב חוב גדל ללייבניץ, בן דורו של ניוטון). הגל גם הקדים את פרגה (ב90 שנה) בהבנת הצורך '''בלוגיקה פוסט-אריסטוטלית'''.
עתה נעבור לראות את זה בציטוטים מדוייקים מתוך הטקטסט של הגל:
'''גיאומטריה פוסט-אוקלידית''': אנו מוצאים בסעיף "אמת היסטורית ואמת מתמטית", את ההברקה הבאה של הגל (יובל, עמוד 131): "הפגם המובהק של ההכרה המתמטית...עלינו לציית להנחייה המצווה עלינו למתוח דווקא קווים אלו ולא אינסוף קווים אחרים, שגם אותם היה ניתן למתוח, וכל זאת מתוך ציות עיוור, ורק מתוך אמונה". זו בדיוק נקודת התורפה של הגאומטריה האוקלידית, ואותה הגל זיהה דור שלם לפני הגאומטריות הלא אוקלידיות הראשונות של לובצבסקי וגאוס, ושני דורות לפני קביעתו של רימן "דרך שתי נקודות עובר יותר מקו ישר אחד.
'''אריתמטיקה פוסט-יוונית''' (יובל, 134): "המתמטיקה אינה נותנת את דעתה על היחס שבין הקו למישור: וכשהיא משווה את קוטר המעגל עם היקפו הריהי נתקלת בחוסר מדידות, כלומר במשהו אינסופי". זו נקודת התורפה של האריתמטיקה היוונית, שאיתה התמודד קאנטור, באמצעות המושג "עוצמות שונות של אינסוף".
'''לוגיקה פוסט-אריסטוטלית''': לכל אורך ההקדמה ל"פנומנולוגיה של הרוח" הגל מצביע שוב ושוב על העובדה שיסודות המתמטיקה הם רעועים ביותר, ומושגי היסוד במדע שהיה אמור להיות מדוייק ועל בסיס לוגי מוצק, מלא בביטויים אינטואיטיביים ללא שום ביסוס לוגי. זו הנקודה שממנה החל פרגה, ואחר כך המשיכו הילברט, גדל, טיורינג, וקווין, שהראו שמושגי יסוד כמו "הוכחה", "אמת", "נביעה", "אנליטי", "סינתטי", ורבים אחרים, הם מושגים אינטואיטיביים שכלואים בתוך '''רשת מורכבת''' של מושגים שמעולם לא בוססה. הפילוסופיה האנליטית מאז פרגה ניסתה לעשות זאת אולם נותרה בתוך הפרדיגמה של החשיבה הקדם רישתית.
(יובל, עמודים 132-133): "הברירות של הכרה פגומה זו, שעליה גאוות המתמטיקה, ובה היא משתבחת לעומת הפילוסופיה, נשענת אך ורק על דלות תכליתה ועל אופיו הפגום של חומר הגלם שלה... כלומר משפטים מקובעים ומתים. אפשר להפסיק בכל אחד מהם. הבא אחריו מתחיל שוב בפני עצמו, בלי שהראשון יניע את עצמו הלאה אל זולתו, ולכן בלי שתתקיים ביניהם תלות גומלין הכרחית...בגלל עיקרון יסוד זה הידיעה מתקדמת לפי הקו של '''השוויון'''".
בדיוק את סימן השוויון, מנדלברוט, אבי המתמטיקה הפראקטלית-איטראטיבית, תקף ברגע שהכניס מתמטיקה איטראטיבית, במקום המתמטיקה הסטאטית. המתמטיקה האיטראטיבית שמתאימה למרחב רישתי במקום המרחב הליניארי, מחליפה את סימן השוויון =, בנוסחה Z=Z^d+c, בסימן האיטרציה שנראה כמו חץ , :<math> z \mapsto z^d + c.\ </math>
http://en.wikipedia.org/wiki/Mandelbrot_set , http://www.youtube.com/watch?v=3gKOB6spCb8 .
מנדלברוט משדרג את טיורינג, בכך שהוא בונה מעין "מכונת טיורינג איטראטיבית", שהיא בעצם "רשת חברתית של מכונות טיורינג", כשבין המכונות מתרחשות כל הזמן איטראציות, מהסוג של "דילמת האסיר האיטרטיבית" של רוברט אקסלרוד.
==הגל והפיסיקה: פארדיי, מקסוול, איינשטיין והאלטרנטיבה למכניקה של ניטון==
30 שנה (דור אחד) לאחר הפנומנולוגיה של הרוח, אנו מוצאים את הרעיונות העובריים הראשונים של האלטרנטיבה למכניקה של ניוטון ולגיאומטריה של אוקלידס. בערך ב-1830, לובצבסקי וגאוס מציגים את הגיאומטריה הפוסט-אוקלידית. בערך באותן שנים, פארדיי מגלה, שבכוח המגנטי, בניגוד לכוח המיכאני, הקטע הקצר ביותר המחבר בין שתי נקודות, אינו הקו הישר אלא הקו העקום. בערך בשנת 1860 מקסוול מציג את השדות המגנטיים לא כחלקיקים, אלא כגלים. איינשטיין ב-1905-1913, כבר מראה שאין תווך חומרי שמעביר את הכוח האלקטרומגנטי, אלא שדות. שדות אלה הם הרשת המחברת את כל היקום. המטריקה הרישתית, כפי שברבאשי גילה, גם כן אינה של קוים ישרים, אלא של "חורי תולעת" בצורת השרתים או הרכזות של הרשת.
==הגל ודארווין: אימננטיות רישתית של ממים, מול אימננטיות מכונתית של גנים==
סיבתיות ותכליתיות, אינן מאפשרות יצירתיות. כי בסיבתיות הפעולה נקבעת לפי מה שקדם לה. בתכליתיות הסיבה נקבעת לפי מה שהיא אמורה להגיע אליו. ואילו ביצירתיות, מופיע משהו חדש בין הסיבה והתוצאה, בין התהליך לבין התכלית. אבל מה קורה כשהסיבות הן אקראיות, כמו באבולוציה מבוססת מוטציות אקראיות ? הרי האקראיות, יכולה לגרום ליצירתיות? לכן יש להבחין בין סיבתיות אקסטרינסית כמו מוטציות, לבין סיבתיות אינטרנסית כמו יצירה הנוצרת מתוך סינרגיה של רכיבים קיימים, דהיינו, אימננטיות. כי באימננטיות, מופיעות תופעות קיצוניסטאניות-רשתיות,-קומפלקסיות ואילו באקסטרננטיות, מופיעות תוצאות ממוצעיסטאניות-ליניאריות.
הפנוטיפ החי והפנוטיפ התרבותי, הם גוויות חסרות חיים (הם קליפות). הגנוטיפ החי והממוטיפ, הם חסרי ממשות (הם תוכניות שלא התממשו). רק האחדות של גנוטיפ-פנוטיפ אורגני, ואחדות ממוטיפ-פנוטיפ תרבותי, נותנת לנו את היישות האמיתית.
קאנט הגביל את המדע כמתודה לחקר הפנוטיפים (את התופעות, את הפנומנה) בהתאם למגבלות התבונה הטהורה, והשאיר את הגנוטיפים והממוטיפים, לתבונה המעשית.
גם ויטגנשטיין במושג משחקי הלשון שלו, וגם קוויין במושג יחסיות אונטולוגית, וגם קוהן במושג הפרדיגמות, וגם פוקו במושג האפיסטמות, מדברים בעצם על פנוטיפים תרבותיים שאינם ברי השוואה מוחלטת, או אינקומנסורביליים. לעומת זאת, פופר והאמפירציסטיים הלוגים, גוזרים, איבר אחד מפנוטיפ נתון (נניח סוס, או תורת ניוטון), ומבקרים אותו מהפרספקטיבה של פנוטיפ אחר (נניח נשר, או תורת איינשטיין). פייראבנד, מדגיש שביקורת פנוטיפ חדש נתון (תורת איינשטיין בראשיתה, נניח בשנת 1905) בשלב העובריות שלו, מנקודת המבט של פנוטיפ בוגר חזק ומבוסס (תורת ניוטון בשיאה), לא תאפשר שום אמרגנציה במדע. לכן הוא נגד מתן תוקף אוניברסלי הן לשיטת ההפרכה והן לשיטת האימות.
לכן עדיף לדבר על "תוכניות מחקר מדעיות" (לאקאטוש), דהיינו על פנוטיפים תרבותיים שונים (אורגניזמים שונים) שמתקיימים זה לצד זה. לפי וינץ' מגה-פנוטיפים (או מה שבלקמור מכנה "ממ-פלקסים") שונים, כמו התרבות המדעית והתרבות הדתית, יכולים "לדבר ביניהם" אם יידעו למזג אופקים בצורה דיאלוגית. האם הכוונה ל"הורשה אופקית" (במובן של ווז), דהיינו להעברה הדדית של גנוטיפים רוחניים (ממוטיפים) בין הפנוטיפים השונים ?
אולם בעוד שהגל ודארווין רואים ליניאריות בתהליך ההיסטורי (אבולוציה שבה האדם מפותח יותר מהקוף, המדע מפותח יותר מהדת), הביולוגיה הפוסט-דרוויניסטית רואה גם רגרסיות והתפתחויות במקביל. זאת בדומה לפוקו, שמוצא שברים ארכיאולוגיים "בשכבות שונות". זאת בדומה להגל שרואה במאגיה, בדת , במדע, ובמה שבא אחריו, רציפות שוללת, מהסוג של הזחל, הפרפר, והגולם.
אולם עולה כאן בעייה: איך אפשר לדבר על סיום של תהליך בעולם רישתי שבו הכל קשור בכל? הרי כל תהליך שהסתיים, הוא רק שלב במגה-תהליך שלא הסתיים עדיין. התשובה היא שמדובר בתת-רשתות בתוך רשתות, בצורה פראקטלית. זאת בדיוק כמו שאנו מבחינים בזהותו של עלה יחיד, ובו זמנית אנו מבחינים בחיבור של העלה לגבעול שמכיל עוד עלים, ואנו מבחינים בחיבור של הגבעול לענף, ושל הענף לעץ, ושל העץ ליער, וכו', וכו'. זו המשמעות של ריבוי היטרוגני,-איכותי בביולוגיה ובתרבות, להבדיל מריבוי הומוגני-כמותי בפיסיקה ובלוגיקה הפורמאלית.
מה שנאמר כאן לגבי ממפלקסים כמו תיאוריות מדעיות שונות, או דתות שונות, תקף גם לגבי אופני ייצור שונים כמו: קפיטליזם, סוציאליזם, פיאודליזם, עבדות וכו'.
יש לנו כאן מכלול קונקרטי שהוא הדבר כשלעצמו של קאנט. היות והגל הופך את האובייקט השפינוזיסטי הסטאטי לדינאמי, ואת הסובייקט הקנטיאני הסטאטי לדינאמי, הוא מבחין בתוך העצם שלושה רכיבים: תכלית, תוצאה וסיבה. בידוד של שלושת הרכיבים מהמכלול, הופך אותם לחסרי חיים וגוויות. הוא הופך אותם לחלקים מפורקים של מכונה. שלושת הרכיבים ניתנים לתיאור אנטומי, אך לא לתיאור דינאמי וחי. שלושת הרכיבים מספיקים להבנת הפיזיקה באמצעות המתודולוגיה של הלוגיקה הפורמאלית והמתמטיקה. אך לא מספיקים להבנת החי והתודעתי במתודולוגיה רישתית. התוצאה היא הפנוטיפ, הסיבה היא הגנוטיפ במודל הדרוויניסטי. התכלית היא הגנוטיפ במודל הלמרקיאני.
The real subject matter is not exhausted in its purpose, but in the working of the matter out. Nor is the mere result attains the concrete whole itself, but the result along with the process of arriving at it. The purpose by itself is a lifeless universal, just as the general drift is a mere activity in certain direction, which is still without its concrete realization: and the naked result is the corpse of the system which left its guiding tendency behind it. (הגרסה האנגלית בפנומנולוגיה של הרוח, עמ 42)
הדבר כשלעצמו, אינו בא לידי מיצוי במטרה, אלא בהוצאה לפועל. גם התוצאה לא מבטאת את המכלול הקונקרטי של הדבר כשלעצמו, שיכול לבוא לידי ביטוי רק בחיבור התוצאה לתהליך שיצר אותה. המטרה כשלעצמה היא אוניברסל חסר חיים, בדיוק כמו שהסיבה כשלעצמה, היא עדיין ללא הגשמה קונקרטית. והתוצאה לבדה היא גוויה של מערכת, שהותירה מאחור את הנטיות המכוונות שלה.
לפי הגל, גנום ללא גוף הוא מכניזם מת. גוף ללא גנום הוא גוויה. רק הצירוף של גנום (תכלית או סיבה), עם גוף (תוצאה), נותן לנו את האורגניזם החי שהוא מכלול רישתי. אבל הגל מפתח את זה לפני דארווין, לא לגבי ישויות ביולוגיות (גנים), אלא לגבי ישויות תרבותיות (ממים). זוהי עוד הוכחה לתיזת בלקמור לכך שמלפני כשלושה מיליון שנים, הממים מכתיבים את הגנים, ולא ההיפך. אבל האלגוריתם האבולוציוני הבסיסי, הוא הגליאני, והוא חל מעבר לגבולות הביולוגיה.
==הגל, מארקס, דירקהיים: אימננטיות של הכלכלה, החברה, והפוליטיקה==
השינוי הרישתי אינו ליניארי ואינו מונוטוני, ואינו רציף, אלא הוא מגיע במצבי אי רציפות, בקרע, במעבר פאזה, בטיפינג פויינט. בהמשך למטפורות האורגניות של הלוגיקה הרישתית, המעבר בין תיאוריות, או ציביליזציות, או טכנולוגיות, הוא לפעמים כמו האפרוח שמנפץ את הביצה. הביצה שהיתה תנאי להתפתחותו של האפרוח, הופכת למחסום בפני לידתו. במשך 21 ימים, ההתפתחות היא רציפה ואינדוקטיבית. אבל ביום ה-22, מופיע "הברבור השחור" (טאלב), נוצרים השבר וההינתקות מהעבר, והמעבר לחיים חדשים. הברק והרעם, הם תוצאה פתאומית של תהליך הדרגתי של הצטברות רישתית בעננים. דיאלקטיקה היסטורית זו עומדת ביסוד מושג המהפכה של מארקס.
ההסברים הרישתיים טובים מאוד להבנת שינויים אי רציפים, משום שמספר הערוצים שבהם מתחוללת המהפכה, עולה אקספוננציאלית יחסית למספר המשתתפים במהפכה, על פי חוק מטקלף. ובכך משתמשים גם גלדוול וגם ברבאשי, וגם אנשי תורת הפלוקינג. הצעד המכריע, הוא לפעמים גדול הרבה יותר ממה שנחוץ לשינוי, ויש "אובר שוטינג", כי צעד N+1, בסדרה אקספוננציאלית, הוא גדול הרבה יותר מצעד N. (ירמיהו יובל, עמוד 65). שינוי לא רציף הוא קומפלקסי, לא ליניארי (אין קשר פשוט בין סיבה לתוצאה), כאוטי, מעבר פאזה. במעברי פאזה, יש תמיד שלב קצר של עיבוי איינשטיין בוז, או התחרפנות קולקטיבית, או אנטנגלמנט בין כל המשתתפים.
אבל לאחר המצב הבלתי רציף, של ההרס , חוזר השלב הרציף יותר של הבנייה מחדש. התינוק שבקע, מתחיל להתפתח בסביבה החדשה שמחוץ לרחם. יש כאן מעברים מחזוריים בין התפתחות הדרגתית בעולם ממוצעיסטאני (שבו השוני בין שלבי ההתפתחות השונים, ניתן לתיאור בסקלה רגילה ובעקומת גאוס), לבין לידה ושבר בעולם קיצוניסטאני (שבו השוני בין שלבי ההתפתחות השונים, אינו ניתן לתיאור בסקאלה רגילה, אלא בעקומת פרטו). זהו ההבדל בין מצבי שלום, למצבי מהפכה ומלחמה. בין מדע נורמאלי למדע מהפכני על פי קוהן.
מצבי אי רציפות קיצונית הופיעו גם אחרי המהפכה הצרפתית, כשהגל ראה את נפוליאון במו עיניו בעיר יינה בשנת 1806. גם ההיסטוריה עד שנת 2011, היתה בעצם פרה-היסטוריה, בשני מובנים: המובן האפיסטמולוגי והמובן האונטולוגי.
מבחינה אפיסטמולוגית, התיאורים ההיסטוריים והתיאוריות ההיסטוריות, עד להופעת מדע הרשתות, ידעו לתאר מטאפורית אירועים של אי רציפות בהיסטוריה, בלי להבין את המנגנונים הרישתיים שמחוללים את אי הרציפויות ההיסטוריות. אולם מאז הופעת ההבנה של הדינמיקה של הרשתות, מופיעים תיאורים ותיאוריות שיודעים להסביר אי רציפויות מסוג מהפכות ומלחמות, באמצעות תורת הרשתות.
מבחינה אונטולוגית, האירועים והתהליכים ההיסטוריים עד להופעת הרשתות החברתיות הדיגיטאליות, הונעו גם במצבי רציפות וגם במצבי אי רציפות, על ידי רשתות חברתיות קדם דיגיטאליות (רשתות של שבילים, רשתות של מכתבים מנייר, רשתות משפחתיות, וכו'). אולם ברשתות חברתיות דיגיטאליות מופיעים "מגברי היסטוריה", בדמות חוק שירקי (העלייה הדראסטית ביכולות השיתוף בין מיליארדים לבין עצמם, לעומת יכולות השיתוף המוגבלות בעידן רשתות הבעל פה, הכתב, הדפוס, והטלוויזייה), ובדמות חוק אקסלרוד (העלייה הדראסטית במספר האיטרציות ובהיקפן שמגדילות את האמון בין מיליארדים, לעומת מספר האיטרציות המוגבל גם מבחינת מספר מחזורים לגבי קבוצה נתונה, וגם מבחינת מספר המשתתפים באיטרציה נתונה).
הלוגיקה של שלב הבנייה הרישתית: היסטוריה רישתית היא היסטוריה אמרגנטית, בעוד שהיסטוריה קדם רישתית היא היסטורה רדוקציוניסטית. היסטוריה אמרגנטית פירושה שהשלם החדש מצד אחד נוצר מחלקים קודמים, אך מצד שני הינו גם גדול וגם שונה מסכום חלקיו. היסטוריה רדוקציוניסטית פירושה ששלם חדש משתמש בחלקים חדשים תוך השלכת החלקים הישנים. היהדות היא דת רדוקציוניסטית כי רצתה למחק את כל סימני האלילות שקדמו לה. אולם הנצרות והאיסלאם הן דתות אמרגנטיות, כי נבנו על חלקים מסוימים של הדתות שקדמו להן. המודרניות היא דת רדוקציוניסטית שרצתה למחוק את ימי הביניים. המדע רוצה למחוק את הדתות.
היסטוריה רישתית מפרקת את השלם שהיה לפניה, אך אינה זורקת את חלקיו, אלא עושה בהם שימוש חוזר יחד עם חלקים חדשים שלא היו קיימים קודם. היסטוריה רישתית היא אבולוציונית ודבולוציונית בו זמנית. הגנוטיפ של היתוש או של הקוף המצויים בגנוטיפ של האדם, לא הושלכו על ידי האבולוציה, אלא נעשה בהם Re-Use , מיחזור. אולם אין זה מיחזור של אחד לאחד, אלא האחד הישן מקבל משמעות חדשה ברשת החדשה, והופך איטראטיבית לאחד חדש.
היסטוריה רדוקציוניסטית, אינה מביאה בחשבון את הזיכרון האנושי, האישי או הקולקטיבי. לכן אולי היהדות רצה להשמיד את עמלק מן היסוד, גברים נשים וטף, כדי שלא יישאר שום זיכרון מן המערכת הקודמת. כי זיכרון הוא כמו גרגר חיטה יחיד שנותר משדה של מיליוני גרגרי חיטה שנשמדו. גרגיר זה יכול להחיות מחדש שדה ענק של גרגרי חיטה.
לכן כל רעיון פוליטי חדש או תיאוריה מדעית חדשה, שלא מביאה בחשבון את הזיכרון האנושי של עולם העבר העשיר (לפחות כרגע, יותר עשיר מהעולם העוברי של המהפכה), מסתכנים בקונטר רבולוציה, או לפחות באי היכולת להפיץ את הרעיון של המהפכה. חישבו על האוכל הדל שבני ישראל היוצאים ממצריים שנאו (מן), לעומת העושר של המזון במצריים. חישבו על התורה הדלה (לוח אבן ועשרת דיברות) שבני ישראל היוצאים ממצריים קיבלו, לעומת הטקסים האליליים העשירים והמרגשים שהתפרצו במעשה העגל. בעוד שכפי שראינו, מארקס הדגיש את אי הרציפות והמהפכה, וובר ודירקהיים מדגישים את הרציפות. כל מהפכה שלא תמזג בתוכה אלמנטים מן העבר והמסורת, סופה כישלון.
הזיכרון הופך כל שפה למטאפורית. כי בכל משפט פשוט כמו "3 ועוד 4, הם 7", האדם לא חושב רק על 3 אוניברסלי מופשט ולא רק על 4 אוניברסלי מופשט, אלא יש לו אסוציאציות ל3 כבשים ועוד 4 כבשים, או ל3 עוגיות ועוד 4 עוגיות. האיטרציות בין האסוציאציות מעבות משפטים פשוטים. הלוגיקה הפורמאלית והמתמטיקה מנסים לאלף אותנו לחשוב בלי מטאפורות ובלי אסוציאציות. זה אולי עובד בשיעורי לוגיקה ובשיעורי מתמטיקה, אבל זה לא עובד בתחום הפוליטי, ועוד פחות עובד בפוליטיקה בעידן הרשתות החברתיות, שבהן כפי כפי שראינו מספר האסוציאציות והאיטרציות גדל לרוחב ולעומק, בצורה אקספוננציאלית.
הזיכרון, הוא זה שלא מאפשר לשלילת השלילה להחזירנו לנקודת המוצא, כי אתה לא יכול לטבול באותו נהר פעמיים, כי בין הפעם הראשונה לשנייה, הנהר זרם והשתנה. כך בין הנושא לנשוא במשפט הנ"ל, חלף זמן בזיכרון שלי, ולכן בהבעת משפט מסויים פעמיים, יש בעצם שני משפטים שונים, בגלל הזכרון שחלף בין שתי פעולות ההבעה השונות של אותו משפט. כאשר בפעם הראשונה, הנשוא שינה את הנושא, ולכן בהבעה השנייה, אנו מתחילים בעצם משפט חדש עם נושא חדש. זהו גם ההבדל בין דילמת האסיר של הלוגיקה הפורמאלית, לבין דילמת האסיר האיטרטיבית של הפוליטיקה המעשית.
השאלה היא האם מכונת טיורינג שמכילה זיכרון, היא ישות פיזיקאלית חסרת זיכרון, לא איטראטיבית שעובדת על פי לוגיקה פורמאלית, או בגלל הזיכרון היא ישות אורגנית, או שהיא ישות שלישית.
כדי להפיץ את המהפכה, יש להתמודד עם אתגר הזיכרון של העולם הישן, כעולם עשיר מול העולם העוברי הדל של המהפכה. העושר של עולם ישן או חדש בא לידי ביטוי בשלושה רכיבים: היקף ההפצה (Reach), דרגת עיבוי התוכן (Rich), ובהירות ומובנות הצורה.
הסיסמוגרף של ההיסטוריה, סימני אזהרה להתקרבות של אי רציפות: שבירת ופירוק העולם הישן, רעידת האדמה, מראות סימני מחלה וסימפטומים מוקדמים עוד לפני רעידת האדמה וההתפרקות.
"התרופפות העולם הישן ניכרת רק בכמה סימני מחלה פזורים, שעמום וקלות דעת נוגסים בשאריות שנותרו מהעולם הישן, וקיימת תחושה מוקדמת ועמומה שמבשרת שמשהו אחר ושונה מתקרב." (יובל , עמ' 67).
אי הרציפות גם לא מאפשרת הבנה מפורטת של השינוי, אלא רק בקווי מתאר מאוד כלליים, ועמומים, שרק רומזים לכיווני התפתחות אפשריים שונים. זהו מצב של אי שיווי משקל דינאמי.
הופעת רכיב ברשת יכול רק לרמוז על מבנה הרשת כולה, כמו שמהזרע של החיטה קשה לנבא איך ייראו הגבעול והשיבולת, או כמו שמהגלעין של עץ האפרסק קשה לנבא איך ייראה העץ כולו.
==הגל והפילוסופיה במאות ה-19 וה-20: ניטשה, ברגסון, הוסרל, היידגר, לוינס==
תגליות חדשות בסוף המאה העשרים ותחילת המאה ההעשרים ואחת, מאירות באור חדש את הפילוסופיות של הוסרל, ברגסון, דירקהיים, היידגר ולוינס. מדובר בתגליות מהסוג של כהנמן אודות יחסי השכל והאינטואיציה, מהסוג של ההדמייה הנוירולוגית (fMRI, PET), ובעיקר מהסוג של חקר הרשתות החברתיות של קבוצות בני אדם ולהקות בעלי חיים.
הקוגיטו של דקארט, הובן מאוחר יותר על ידי הוסרל, כתרגיל מוקדם ולא מודע במתודולוגיה הפנומנולוגית של שימה בסוגריים. דקארט שם את העולם הפיזי בסוגריים. זה איפשר לו להתעלם מהעולם הפיזי ולהתרכז בעולם הפנימי. זה כמו שכשהשמש מפסיקה להאיר בחוזקה בלילה, נגלים לנו הכוכבים. גם לפי ברגסון, העולם הפיזי והמעשי מסנוור אותנו מלראות את הצדדים הלא פיזיים והלא מעשיים. הגילוי של קאנט אודות הסינתטי אפריורי, הוא המשך פיתוח "הפרוטו-פנונמנולוגיה", של דקארט, משום שמשפטים סינתטיים אפריוריים, אינם אמפיריים ואינם לוגיים. לכן הם אינם שייכים למדעים האמפיריים כמו פיזיקה, ביולוגיה וסוציולוגיה. הם גם לא שייכים למדע הלוגיקה. הם יוצרים סוג שלישי של מדעים וסוג שלישי של מתודה מחקרית. לא מתודה סינתטית-אפוסטריורית כמו המדעים האמפיריים, ולא אנליטית אפריורית כמו הלוגיקה. אלא סינתטית אפריורית כמו הפילוסופיה והמתמטיקה.
אלא שקאנט השאיר את "הדבר כשלעצמו" מחוץ ליכולת החקירה של ההכרה המושגית מהסוג של הפילוסופיה והמתמטיקה. כמו שאומרים בימינו "כל באג, הוא הזדמנות לסטארטפ", כך השארת "הדבר כשלעצמו" מחוץ להכרה המושגית על פי קאנט, הותירה אתגר עצום שאתו התמודדו, אלה שבאו אחריו: בדור שאחרי קאנט, הגל ושופנהאוור נסו לפרוץ את המחסום של קאנט. הגל באמצעות הרוח המוחלט, פיכטה באמצעות התודעה, ושופנהאוור באמצעות הרצון המוחלט, חשבו שניתן להכיר את "הדבר כשלעצמו".
==המורשת של הגל למאה ה-21: דיאלקטיקה הגליאנית היא סוג חשיבה חדש: החשיבה הרישתית, בסגנון פייסבוק וויקיפדיה==
הגל שובר את צורת החשיבה המתמטית-לוגית המבוססת על סימן השוויון =, ובמקומו הוא מציב את סימן השוויון הדו-כיווני<ref>על פי-http://www.butterflyeffect.ca/Close/Images/MSetHow.jpg </ref> , מהסוג שמנדלברוט ניסח בחשיבה הפרקטאלית. השוויון קיים '''באונטולוגיה (תורת הייש) המכניסטית''', אולם ב'''אונטולוגיה האורגניציסטית''' (מהסוג של אריסטו, לייבניץ, וגיתה) הוא אינו קיים. הגל לוקח את כל זה צעד קדימה, לסוג חשיבה שלישי : '''אונטולוגיה נטוורקיציסטית (רישתית)'''.
בעצם אימננטי ומתפתח, לא יכול להתקיים מושג אמת מהסוג של האמת הלוגית (חוסר סתירה), או האמת האמפירית (התאמת המושג למציאות). האמת היא לא רק קשר בין שני ישים לשוניים או שתי מחשבות כמו בלוגיקה, וגם לא קשר אפיסטמולוגי בין יש לשוני למציאות האמפירית. אלא האמת היא קשר אונטולוגי בין רכיבי הרשת השונים, או בין דרגות ההכללה של הרשת. האמת של תאי האדם, היא האורגניזם הקרוי אדם. האמת של הנמלים היא הקן שלהם. ההבדל בין חשיפה אפיסטמולוגית-לשונית לבין מימוש אונטולוגי, נמוג בחשיבה הרישתית.
הרמה האחת שוללת את הרמות האחרות (כמו שהפרפר שולל את הגולם), ובו זמנית הרמה האחת גם מחייבת את הרמות האחרות בכך שהיא מכוננת את עצמה באמצעות הרמות שמתחתיה (כמו שהאורגניזם מממש את עצמו באמצעות התאים שלו). זו המשמעות העמוקה של החלפת השוויון =, בסימן השוויון הדינאמי הדו-כיווני הנ"ל.
אין ממשות גמורה, אלא זו ממשות בהתהוות מתמדת. שלב N רואה את עצמו שולל את רמה N-1, אך גם נבנה באמצעות הרמה שמתחתיו.
דקארט הציג את האני החושב כדבר מוגמר. קאנט פירק את האני והראה שהוא אינו חלקיק יסודי אלא הוא מכיל את צורת המרחב והזמן ואת הקטגוריות. שפינוזה הציג את האל-יקום הפנתאיסטי כדבר מוגמר. הגל פירק את האלוהים-יקום והפך אותו לדינאמי, והראה אותו כמתממש בתוך תקופות וצורות העשייה האנושית לאורך ההיסטוריה.
השקפת הגל בדבר האדם שמגלה את המציאות החיצונית הפיזית בתוך תודעתו, אינה גוררת אידיאליזם, אם נבין את המשמעות הרישתית של השקפה זו. בדומה לביולוגיה שבה מקבלים את רעיון האונטוגנזה (התפתחות היחיד) של האורגניזם, כחזרה על התפתחות המין הכללי (פילוגנזה), ניתן לראות דומה גם באונטולוגיה של הגל. אולם לא מדובר כאן ברשת הגנים הביולוגית-חומרית, אלא ברשת הממים הרוחנית. הבנתו והתפתחותו הרוחנית של אדם יחיד נתון בתקופה נתונה, יכולה להיות חזרה על ההבנה וההתפתחות של האנושות לאורך ההיסטוריה.
מה שנראה לפרט מסויים כגילוי אקראי מקורי, יכול בתפיסה רישתית, להתגלות לנו או לפרט עצמו, כחלק ממכלול גדול ממנו. זאת בדומה לאדם שלא פגש מעולם את הוריו ומשייך את תכונותיו לעצמו, ואז כשהוא פוגש את הוריו ומופתע עד כמה הוא דומה להם. כך תוך כדי התפתחות המודעות עצמית לעצמנו והמודעות לעולם שסביבנו, אנו מוצאים חלקים מהעולם שמחוץ לנו בתוכנו, ולהיפך. אנו רכיב ברשת ענקית שהולכת ונחשפת-מתממשת. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A8_%D7%93%D7%95%D7%94%D7%9D
==לקריאה נוספת==
* גאורג וילהלם פרידריך הגל, '''הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח''', (תרגם מגרמנית, מבוא וביאור: ירמיהו יובל), ירושלים: [[הוצאת מאגנס]], תשס"א 2001. (מהדורה מורחבת ומתוקנת)
*Hegel G.W. 1806 , '''The Phenomenology of Mind''', Harper, N.Y
*הגל ג.ו. 1806 , '''הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח''', תרגם: [[ירמיהו יובל]]
*פרגה ג. 1896, '''כתב מושגים'''. תרגם גלעד ברעלי
<div class="mw-content-ltr">
* Bergson H. 1889 '''Time and Free Will: An Essay on the Immediate Data of Consciousness''', tr., F.L. Pogson, Montana: Kessinger Publishing Company, 1910.
* Bergson H. 1902 '''Matter and Memory''', tr., N.M. Paul and W.S. Palmer, New York: Zone Books, 1994.
* Bergson H. 1907 '''Creative Evolution''', tr., Arthur Mitchell, New York: Dover, 1998.
* Heideger M. 1927 '''Being and Time'''. Joan Stambaugh , Albany: State University of New York Press, 1996
* Husserl E. 1931 '''Cartesian Meditations'''. trans. D. Cairns, Dordrecht: Kluwer 1988
* Quine W.O. 1951 "Two Dogmas of Empiricism" '''The Philosophical Review''' 60.
</div>
==הערות שוליים==
<references/>
== קישורים חיצוניים ==
* ג'. או. יורמסון, [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=796 גיאורג וילהלם פרידריך הגל (ועל "הפנומנולוגיה של הרוח")], באתר מט"ח
{{קצרמר}}
[[קטגוריה:ספרי העשור הראשון של המאה ה-19]]
[[קטגוריה:פנומנולוגיה]]
|
