מסע הצלב השישי – הבדלי גרסאות

האפיפיור [[הונוריוס השלישי]] - יוזם מסע הצלב החמישי, המשיך ללחוץ על הקיסר פרידריך השני לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. ובמהלך השנים 1221- 1222 מנהל האפיפיור סדרת פגישות מגובה במכתבים עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים [[ז'אן דה בריין]].

בפגישה שנערכה בשנת [[1222]] בעיר ה[[איטליה|איטלקית]] [[ברינדיזי]] הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת [[1223]] הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר יישא לאישה את [[איזבל השנייה מירושלים|איזבל]], בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים ויציאת מסע הצלב נקבעה לשנת [[1225]].

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל, וארבע עשרה אוניות יצאו לנמל [[עכו]]. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים ושם טבעת על אצבעה של איזבל בכנסייה ב[[עכו]] – '''כנסיית הצלב הקדוש''' ולאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בקתדרלה של [[צור]] ששימשה תחליף ל[[כנסיית הקבר]] בירושלים – מקום הכתרתם המסורתי של מלכי ממלכת ירושלים. משם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס ה[[נישואים]] ב-[[9 בנובמבר]] [[1225]] בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. על פי מקורות בעלי נטייה רומנטית ‏‏<ref>‏http://osdir.com/ml/culture.templar.rosemont/2004-09/msg00014.html‏</ref> אמרה איזבל משעזבה את חופי ארץ הקודש:

כך קיבל אלאשרף את שטחי [[סוריה]] ובמרכזם דמשק והשטח המוסלמי של ארץ ישראל עד עזה, [[עבר הירדן]], ה[[כנרת]] נלקחו על ידי הסולטאן המצרי.

{{ערך מורחב|מבצר הים בצידון}}

בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק - מעצם משקלן הפיננסי - נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים. ‏‏<ref>‏Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30 ‏</ref>

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית ושטח מישור החוף בין [[ביירות]] ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו ל[[נצרת]] וכללה את מצודת [[ציפורי (יישוב עתיק)|ציפורי]], [[שפרעם]] והאזור סביב [[תבנין]] ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל [[לוד]] ו[[רמלה]] וממנה אל ירושלים כולל אזור [[בית לחם]].

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור [[הר הבית]] ובו [[מסגד אל אקצא]] ו[[מסגד עומר]] נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי.

למחרת ביום ראשון ה[[18 במרץ]] 1229 יצא הקיסר פרידריך השני לבוש בבגדי מלכות אל כנסיית הקבר. שם הוא שם על ראשו - ללא גינוני טקס את כתר מלכות ירושלים. משם המשיך הקיסר לקבלת פנים שנערכה בארמון של מסדר ה[[הוספיטלרים]] בסמוך לכנסיית הקבר. שם נשא הקיסר נאום פייסני. לאחר מכן ערך הקיסר פגישה - מחוץ לחומות העיר ירושלים- עם ראשי המסדרים הצבאיים בה הציע תוכנית פעולה לשיקום ביצורי ירושלים, ראשי המסדרים - לכודים בין צווי האפיפיור ורצונם להבטיח את שלום ירושלים ביקשו שהות לתשובה. הקיסר שאיבד את סבלנותו וחדל מלמחול על כבודו, ופקד על חייליו לאסוף בכוח הזרוע את התרומות של עולי הרגל למימון ביצורי העיר; ויצא לכוון עכו בבוקר יום [[19 במרץ]] כשקללת חרם נוסף מרחפת על ראשו - שלא על מנת לחזור לעולם לירושלים.

ביום [[25 במרץ]] הגיע הקיסר פרידריך השני אל עכו ומסע הצלב השישי החל להתפרק בעוד עולי הרגל האירופיים שמלאו את שבועת הצלבן יוצאים לכוון ביתם. הקרע בין הקיסר ונציגי האפיפיור החל לתגבש לכלל עימות, בעוד הפטריארך ג'רולד מגייס לוחמים מקרב עולי הרגל היו התנגשויות אלימות וחמושות בתוך העיר עכו מעשה של יום יום. השיא אכן הגיע בנאום שנשא הקיסר מחוץ לחומות עכו בו האשים את האפיפיור ואבירי מסדר הטמפלרים באסונות והקשיים וציווה על עולי הרגל לעזוב את הארץ.‏‏<ref>‏http://www.fordham.edu/halsall/source/fred2cdelets.html#ger‏</ref> במקביל פשטו גדודי צבא קירי על שערי עכו ועל נקודות שולטות בעיר, מצור הוטל על הרובע - מצודה ה[[מסדר אבירי היכל שלמה|טמפלרית]] בעיר ונזירים שהטיפו שטנה נגד האפיפיור ב[[יום ראשון של הדקלים]] ה[[8 באפריל]] נעצרו על ידי חיילי הקיסר. בתגובה הטילו נציגי האפיפיור צו האוסר קיום טקסים דתיים בעכו ומנעו [[טבילה (נצרות)|טבילת]] תינוקות וקבורה נוצרית מנפטרים, הקיסר איבד את שארית האהדה של אנשי העיר עכו.