|
|
|
בית הדין של שבעים ואחד (ה"סנהדרין") בטל, ולפיכך עונשים כגון [[מלקות (הלכה)|מלקות]] ו[[ארבע מיתות בית דין|מוות]] לא חלים בימינו.
סמכותו של בית הדין בימינוהרבני הרשמי של [[ישראל]] מוגבלת בחוק לדיני [[גט|גיטין]], [[קידושין]]. ב[[מדינת ישראל]], דיני גיטין וקידושין מעוגנים בחוק. עד לאחרונהלשנת הייתה[[2006]] נהגו לבתיבתי הדין הרבניים סמכותהרשמיים לדון בדיני ממונות, אזבתנאי הפניהששני לביתהצדדים דיןהודיעו עלכי מנת שידון יכולה להתבצע רק אם שני הצדדיםהם מוכנים להתדיין בבית הדין. במידה וכך אכן קרה, ושתי הצדדים חתמווחתמו על הסכם [[בוררות]], לביתהממנה הדיןאת ניתנהבית הסמכותהדין שלבתור בורר, עלביניהם. פיבתי חוקהדין הבוררות.ראו משמעותאז הדברבהחלטותיהם הואפסק שניתןבוררות, לאכוףאשר אתניתן פסק הדיןלאכיפה ב'הוצאה לפועל', וכןוהוא שלאמונע ניתןדיון לדוןמחודש שובבאותו בסכסוךסכסוך בבית המשפט. ב-[[6 באפריל]] [[2006]] פסק [[בית המשפט העליון]] כי בית הדין של [[ישראל]] אינו מוסמך בחוק לפעול כבורר. לעומת זאת, בתי דין רבניים פרטיים יכולים לשמש בתור [[בוררים]], אם ניתנה לכך הסכמת הצדדים.
יתרונה של מערכת בתי הדין לממונות היא ביעילות ההליך ובמחירו הנמוך (להבדיל מבוררות עסקית רגילה). בתי דינים כאלו היו מנוהלים על ידי [[הרבנות הראשית לישראל]] וכן גם על ידי חסידויות פרטיות (כמו [[חסידות בעלז|בעלז]]). הסמכות של בתי הדין הממלכתיים בוטלה בפסיקה תקדימית של השופטת [[אילה פרוקצ'יה]] בדין ב[[בג"ץ]] ב-[[6 באפריל]] [[2006]].
לבתי הדין ניתן לגשת בלא יצוג של [[עורך דין]]. הבחנה זו מבטאת את העובדה שהמשפט העברי נוטה ל[[הגישה האינקויזיטורית|גישה האינקויזיטורית]], על פיו מוטלת האחריות המלאה של ניהול הדיון וחקירת האמת על בית הדין הדין עצמו, ולא על הצדדים המתדיינים בלבד ([[הגישה האדברסרית]]).
|
