בית דין (הלכה) – הבדלי גרסאות

סמכותו של בית הדין הרבני הרשמי של [[ישראל]] מוגבלת בחוק לדיני [[גט|גיטין]], [[קידושין]], חלק מענייני המעמד האישי, ונושאים ממוניים מסויימים. עד לשנת [[2006]] נהגו בתי הדין הרבניים הרשמיים לדון גם בדיני ממונות כלליים, במקרים שהצדדים חתמו על הסכם [[בוררות]] הממנה את בית הדין כבורר ביניהם. ככל פסק בוררות, החלטות בתי הדין היו ניתנות לאכיפה ב[[הוצאה לפועל]], ומונעות דיון מחודש באותו סכסוך בבית משפט. ב-[[6 באפריל]] [[2006]] פסק [[בית המשפט העליון]] באופן תקדימי כי בית הדין של [[ישראל]] אינו מוסמך בחוק לפעול כבורר. לעומת זאת, בתי דין רבניים פרטיים יכולים לשמש כ[[בוררים]]כבוררים בהסכמת הצדדים.

למרות שישנם [[טוען רבני|טוענים רבניים]] העוסקים בייצוג בפני בתי הדין, מקובל גם לגשת אליהם ללא יצוג. הבחנה זו מבטאת את העובדה שהמשפט העברי נוטה ל[[הגישה האינקויזיטורית|גישה האינקויזיטורית]], על פיו מוטלת האחריות המלאה של ניהול הדיון וחקירת האמת על בית הדין הדין עצמו, ולא על הצדדים המדיינים בלבד ([[הגישההשיטה האדברסרית]]).