נו (תיאטרון) – הבדלי גרסאות

תיאטרון הנו התפתח יחד עם סוג המחזה הקומי המבוצע איתו המכונה [[קיוגן]] מצורות אומנות עממיות ואריסטוקרטיות שונות הכוללות '''דנגאקו''', '''שיראביוֹשי''' ו'''גאגאקו'''. תיאטרון הנו התגבש לצורתו הנוכחית ב[[תקופת מורמאצ'יאשיקאגה]] על ידי המחזאים קאנאמי (1333 – 1384) ובנו זאמי (1363 – 1443). זאמי כתב מספר רב של מחזות הכלולים בין 250 המחזות הקלאסיים המבוצעים כיום. כמו כן כתב זאמי הסברים על העקרונות האסתטיים השולטים בנו והוראות כיצד יש לחבר, לשחק, לביים וללמד מחזות נו.

ב[[תקופת אדו]] (1603 - 1868) היה הנו אמנות הבמה הרשמית של הממשל הצבאי. לשליטים הפאודלים היו קבוצות נו פרטיות. הנו הניח את היסוד לצורות דרמה אחרות כדוגמת ה[[קאבוקיקבוקי]]. ב[[תקופת המייג'י]], על אף שאיבדו את החסות הממשלתית, קיבלו הנו והקיוגן הכרה רשמית כשתיים משלוש צורות הדרמה הלאומיות.

'''סיפור הייקה''', סיפור מ[[ימי הביניים]] על עלייתו ונפילתו של שבט '''טאירה''', שבמקור הושר על ידי [[נזיר]]ים עיוורים שליוו עצמם ב"ביווה" (סוג של חליל יפני), מהווה מקור חשוב לחומרים עבור הנו (וצורות דרמטיות מאוחרות יותר), בייחוד מחזות של לוחמים. מחברי המחזות הסתמכו גם על קלאסיקה יפנית מ[[תקופת נארה]] ומ[[תקופת האיאןהייאן]] ועל מקורות [[סין|סיניים]].