מיגו – הבדלי גרסאות

מקרה נוסף בו מבוססת ההלכה על סברת "כח הטענה", היא המחלוקת האם [[מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו]]. המדובר הוא בתקנת [[קיום שטרות]] האומרת כי על הלווה לקיים את השטר, ולפי שיטת [[רבי מאיר]]{{הערה|בניגוד לשיטת החכמים, האומרת כי עוד לפני שטען הלווה מזויף, אין לשטר תוקף הלכתי, ראה בהרחבה שיטת ה[[תוספות]] בערך המורחב - [[קיום שטרות]].}} התקנה היא שאם יטען הלווה כי השטר הוא מזויף, יאבד השטר את כוחו ולא יוכלו לגבות בו. רבי מאיר פוסק, כי במקרה שהלווה הודה כי השטר אינו מזויף, לא יכול הלווה לטעון שהשטר פרוע במיגו שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, שכן מיגו הוא רק כאשר יש לו נאמנות לטעון טענה מסוימת והוא זוכה בכוח הטענה, בניגוד לטענת "מזויף" שאינה כוח עצמאי של עצם הטענה אלא תקנת חכמים, ולא שייך לומר בה מיגו{{הערה|מתוך חידושי רבי [[שמעון יהודה שקופ]] במסכת כתובות דף י"ט ע"א.}}.

 

 

*דעה שלישית המאחדת את שתי הדרכים הקודמות בביאורו של כלל המיגו היא דעתו של הרב [[חיים שמואלביץ]], לפיה יש להבדיל לוגית בין הטענה עצמה לבין הסיבות לאמינותה. לביאור זה, הטענה היא הדבר אותו מצפה הטוען לקבל\להשיג באמצעות טענתו, בעוד שהפרטים המציאותיים אותם הוא טוען לאמינותו אינם הטענה עצמה אלא הסיבות לקבלתה או אי קבלתה. משכך, בהינתן מצב בו הטענה תתקבל מסיבה כלשהי, הרי שלטענה זו ישנו תוקף ואמינות גם אם נקט הנותן סיבה אחרת. כך למשל במקרה (ראה להלן) של "פרוע מיגו דמזויף" הרי הטענה עצמה אינה 'שטר פרוע' או 'שטר מזויף' אלא 'איני חייב', משכך, כיון שאם יטען החייב לפטור מסיבה של 'שטר מזויף', תתקבל טענתו גם במקרה של 'שטר פרוע'.{{הערה|שערי חיים, גיטין סימן ז}}