מקס רגר – הבדלי גרסאות

רגר תמך בלב שלם ב[[מוזיקה אבסולוטית]] וראה את עצמו כחלק מן המסורת של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] ו[[יוהנס ברהמס|ברהמס]]. יצירתו משלבת במקרים רבים את המבנים הקלאסיים של יוצרים אלה עם ה[[הרמוניה|הרמוניות]] המורחבות של [[פראנץ ליסט|ליסט]] ו[[ריכרד וגנר|וגנר]] וה[[קונטרפונקט]] המורכב של [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]]. אותה מסורת טבעה את חותמה במוזיקה שלו לעוגב, אם כי גם השפעתו של ליסט ניכרת

בה. מבין יצירותיו התזמורתיות, המוזיקה הסימפונית והמשוכללת של "וריאציות הילר" ו"וריאציות מוצרט" היא הזכורה, ובצדק; מתוך ה[[מוזיקה קאמרית|מוזיקה הקאמרית]] של רגר, השלישיות בעלות המבנה הקליל שמרו על מקומן ברפרטואר, לצד כמה מן היצירות לכלי מיתר סולו. המוזיקה המאוחרת שלו לפסנתר ולשני פסנתרים מציבה אותו כממשיכו של ברהמס במרכז המסורת הגרמנית. הוא עקב באינטנסיביות, עד קצה הגבול, אחר הפיתוח המתמשך והמודולציות החופשיות של ברהמס ולא פעם קרא לעזרתו, שוב כמו ברהמס, את הקונטרפונקט של באך: רבות מיצירותיו כתובות בצורת וריאציה ופוגה; לא פחות מכך מאפיינת את כתיבתו צמיחה תימאטית נמרצת ומורכבת מאוד.

יצירותיו של רגר לא היו מהפכניות ויכולות להיחשב לרטרוספקטיביות, כיון ששמרו אמונים לצורות קלאסיות ובארוקיות כמו הפוגה והקונטינואו. את השפעתו של הקונטינואו אפשר לשמוע ביצירותיו הקאמריות, המעוררות מחשבה

והבלתי קונבנציונליות.