תור הזהב של אתיופיה – הבדלי גרסאות

 

== היסטוריה ==

[[קובץ:Saaylac.jpg|ימין|ממוזער|250px|חופה של [[זילע]] עיר הנמל האסטרטגית]]

למרות שקיסרי [[שושלת זאגווה|שושלת הזאגווה]] דגלו בהגנת ה[[נצרות]] ובהישגים האומנותיים שלהם על אף כן, הייתה אי שביעות רצון כללית של העם מהמלכים ב[[לסתה]] ובמיוחד במה שהם היום [[אריתריאה]] ו[[מחוז טיגראי (היסטורי)|טיגראי]]. ה[[אמהרים]] לעומת זאת, היו קבוצה חזקה וצברו כוח יותר ויותר וישבו באזור שמדרום לאזורים שנשלטו על ידי הזאגווה והתרכזו בעיקר באזור [[אדאפה]]. ב-[[1270]], אציל אמהרי בשם [[יקונו אמלק, קיסר אתיופיה|יקונו אמלק]] הדיח את שליט הזאגווה האחרון והכריז על עצמו כקיסר. ההנחה שלו הייתה שרוב הכוח כעת היה בדרומה של הארץ ו[[אתיופיה]] כעת מוכרזת בתור "ממלכה הנוצרית של אתיופיה" ונכנסה לתקופה של קשר מוגדל עם ה[[לבנט]], [[המזרח התיכון]], ו[[אירופה]].

השושלת החדשה שיקונו אמלק ייסד ידועה בשם "[[השושלת הסולומונית]]", שושלת שטענה שמוצאה מ[[מלכי אקסום|השושלת האקסומית]] ולכן צאצאי מנליק הוא בנם של [[מלכת שבא]] ו[[שלמה המלך]]. הופעת השושלת נכרכה ב[[אתוס]] הסולומוני-ישראלי-נוצרי כ[[אידיולוגיה]] של מימסד [[הקיסרות האתיופית]] ,שלפיו השליטים הנוצרים של אתיופיה הם "בני ישראל האמיתיים"("דקיקה אסראל") . ההמלכה של יקונו אמלק נראתה כלגיטימית ולכן נקראה "חזרת השושלת הסולומונית", על אף שהאמהרים הם אלו ששלטו,וכל המלכים האתיופיים שבאו לאחר-מכן טענו למוצא סולומוני,וכיאה לצאצאי שלמה דרשו ציות מוחלט מנתיניהם.

 

 

עקב מותו של יקונו אמלק ב [[1285]], בנו [[יאגבה ציון, קיסר אתיופיה|יאגבה ציון]] ירש אותו והומלך למלך החדש. שלטונו ייצג בעיקר מאבקים קבועים בין ילדיו של יאגבה ציון לבין נכדיו האחרים של יקונו אמלק, בסביבות שנת [[1300]] כל הזכרים צאצאיו של יקונו אמלק להוציא בניו של יאגבה ציון נכלאו בפסגת הר שהגישה אליו הייתה קשה אזור זה נשמר על ידי חיילים הנאמנים למלך. כאשר המלך מת, כל בניו הוכנסו גם למעצר להוציא יורשו. שיטה זו נמשך עד שבית הסוהר המלכותי הושמד בתחילת [[המאה ה-16]].

 

 

בתחילת [[המאה ה-13]], אחת הבעיות הראשיות של הממלכה הנוצרית, שנשלטה עלח ידי ה[[אמהרים]] הייתה האיום המוסלמי. כל מזרח [[קרן אפריקה]] וממערב ל[[רמת אתיופיה]] היו מוסלמים ולמעשה הקיפו את אתיופיה כמה מהעמים האלוי הקימו סולטאנויות עצמאיות משלהם כמו [[יפאט]] שהייתה ממוקמת בגבעות שוואה הצפון מזרחיות, וריכוז מוסלמי בעיר [[הרר]]. בעמקים דרך ים סוף היה שני עמים מוסלמים משמעותיים ה[[סומלים]] וה[[עפרים]]. יפאט הציג את האיום העקרי לממלכה הנוצרית, אך לבסוף הובסה על ידי [[עמדה ציון הראשון, קיסר אתיופיה|עמדה ציון]] באמצע [[המאה ה-14]] לאחר סכסוך מתמשך. במשך הסכסוך הזה, יפאט נתמכה על ידי אפוטרופוס מוסלמי, אך בדרך כלל העמים המוסלמים הקימו מדינות קטנות ולא משמעותיות. רבים מהם היו דוברי שפה [[שפות כושיות|כושית]], שלא כמו דוברי [[שפות שמיות|השמית]] של [[הרר]].

אף על פי שהמדינה הנוצרית לא יכלה להטיל את ההגמוניה שלה על המדינות האסלאמיות האזוריות, היא הייתה מספיקה חזקה לעמוד כנגד הפלישות ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]].

 

 

בתחילת [[המאה ה-14]], הכוח של הקיסר היה נראה כבלתי-מוגבל, אבל למעשה זה היה לעתים קרובות במידה רבה פחות מזה. האחדות של המדינה תלתה ביכולת הקיסר לשלוט במושלים המקומיים של האזורים השונים, בדרך כלל, בית המשפט לא הפריע עם השליטים האלה אם הנאמנות המוצגת האחרונה דרך האוסף וכניעה של מס מלכותי ודרך התרומה של גברים מחומשים שהיו צריכים למלחמות הקיסר. כאשר הצבא היה בפעולה, המושלים האזוריים דאגו להם ב[[אדמה]]. התוצאה הייתה שההוצאות שהיו שנשאו על ידי האדמיניסטרציה הקיסרית היו קטנות, הואיל התרומות המס שסופק על ידי הפרובינציות היה רציני.