דהיישה – הבדלי גרסאות

המחנה הוקם בשנת [[1949]] על שטח של 430 דונם, שנרכש בשנת [[1943]] בידי [[הקרן הקיימת לישראל]] שהתכוונה להקים בו יישוב יהודי ומפעל{{הערה|איל זמיר, איל בנבנישתי, [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 25]}}, אך בעקבות [[מלחמת העצמאות]] הועבר לידי "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב"{{הערה|1=איל זמיר, איל בנבנישתי, [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 53}}. המטרה הוקם במטרה לאכלס זמנית 3,400 תושבי כפרים מן האזורים שממערב ל[[ירושלים]] ול[[חברון]]. לפי עדות תושבי המחנה, נקבצו בו פליטי 45 כפרים שנעזבו בעקבות [[מלחמת העצמאות]]. תחילה יושבו הפליטים ב[[אוהל|אוהלים]], ומשהפך מצב הפליטות לקבוע בנה עבורם [[אונר"א]] מבני קבע קטנים. ברבות השנים הרחיבו תושבי המחנה את בתיהם או בנו חדשים ומשופרים תחתיהם, אך הצפיפות במחנה עדיין רבה, שכן מספר תושביו גדול פי שלושה מזה שעבורו נועד מלכתחילה. המחנה היו בטיפולה של עיריית [[בית לחם]] ונודע בהיותו מקומם של פעילים של [[האחים המוסלמים]] ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין]]{{הערה|{{מעריב|עמוס גלבוע|כוכב בית לחם|1986/02/14|10900}}}}.

 

 

לאחר שאשה הרה נפצעה ביום שישי אחר הצהריים ליד המחנה, ארגנו אנשי תנועת [[כך]] הפגנה מול המחנה במוצאי שבת, 6 ביוני 1987. במהלך ההפגנה התפתחו יידויי אבנים הדדיים{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף ושפי גבאי|אנשי כך השתוללו בדהיישה: ירו באוויר והציתו מכוניות|1987/06/07|00106}}}}, זגוגיות של בתים ורכבים של תושבי המחנה נופצו, נורו יריות ונפגע דוד מים על אחד הגגות. איש מתושבי המחנה לא נפגע. המפגינים התעמתו עם חיילי צה"ל שביקשו לפנות אותם מהמקום. אלוף הפיקוד [[עמרם מצנע]] כינה את האירוע "מעשה נבלה", והסופר [[חנוך ברטוב]] כינה אותו [[פוגרום]]{{הערה|{{מעריב|חנוך ברטוב|שעור בעברית נקייה|1987/06/12|02300}}}}. המפגינים לעומת זאת טענו שההפגנה התדרדרה למהומה בגלל אזלת ידם של חיילי צה"ל שלא טיפלו בידויי אבנים של הערבים{{הערה|{{מעריב||ההתפרעות בדהיישה|1987/06/08|01000}}}}. המנהל האזרחי תיקן נזקים לרכוש בדהיישה בהיקף של כמה אלפי שקלים{{הערה|{{מעריב|יוסף צוריאל, אבינועם בר יוסף|דן שומרון לועדת חו"ב|1987/06/10|00300}}{{ש}}{{מעריב|יהושע בציור|בין דהיישה לבודאפשט|1987/06/24|01007}}{{ש}}{{מעריב|מאיר עוזיאל|שיפודים - הלוואי ולא|1987/08/07|15700}}}}. המשטרה עצרה 13 חשודים ולבסוף ששה מהם הועמדו לדין{{הערה|{{מעריב||סעיפי האישום של 6 ממתפרעי דהיישה: עד 20 שנות מאסר|1987/06/14|00303}}}}. בציבור הישראלי התעורר ויכוח סביב דבריו של מצנע{{הערה|{{מעריב|יהושע ביצור|קמצא ובר קמצא 1987|1987/06/12|02203}}}}{{הערה|ראו למשל דברי ראש הממשלה [[יצחק שמיר]], ב: {{מעריב||פורעי דהיישה לא חסו על חיילי צה"ל|1987/06/08|00300}}}}. מספר ימים לאחר האירוע התארגנו תושבים של המחנה לפגוע שוב בתחבורה היהודית. צה"ל הגיב ביד קשה, הרחיב את הגדר של המחנה{{הערה|{{מעריב||חיילי צה"ל מקימים גדר מסביב למחנה הפליטים דהיישה|1987/06/11|00110}}}}, חסם כניסות למחנה וביצע בו מעצרים{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|צה"ל הפגין יד קשה|1987/06/11|00300}}}}. כן הטיל צה"ל עוצר על המחנה{{הערה|{{מעריב|עזרא ינוב ואילן בכר|4 תושבי חאן יונס נפצעו|1987/10/18|00601}}}}. בסוף אוקטובר 1987 נכנס צה"ל לדהיישה, ריכז את כל הצעירים בגילאי 16-30 וביצע מעצרים{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|כוח צה"ל פשט בלילה על מחנה דהיישה|1987/10/27|00105}}{{ש}}{{מעריב|אבינעם בר יוסף|מאות אנשי ביטחון נכנסו בלילה למחנה דהיישה|1987/10/27|00300}}}}.