הפצצה טקטית – הבדלי גרסאות

מטוסים שתוכננו לשמש לתקיפה היו צריכים להיות ממוגנים ושרידים יותר, ולרוב תוכננו להיות איטיים יותר ממטוסי קרב אחרים. בימי מלחמת העולם השנייה מטוס ה-Il-2, שכונה בידי הגרמנים "אימת ה[[פאנצר]]", היה ממוגן ומטוסי קרב גרמנים התקשו להפיל אותו. פיתוח מטוסי קרב על סילוניים תרם גם לרעיון של מטוס תקיפה על קולי כגון ה-F-105 שהתקיף מטרות אסטרטגיות וטקטיות (כולל משימות ויילד ויזל) וה-[[F-4 פנטום]] אך הם לא היו מיטביים למשימות סיוע אווירי. במקומם הצטיינו מטוסי תקיפה איטיים כגון ה-A-1 וה-[[A-4 סקייהוק]]. מגמה זאת המשיכה גם עם פיתוח מטוסי תקיפה תת-קוליים כגון ה-A-7 ויותר מאוחר ה-[[A-10 ת'אנדרבולט II]] שהצטיין בשרידות נוכח המיגון הכבד, פשטות ההטסה, ויתירות במערכות קריטיות. התותח האוטומטי שלו ([[GAU-8 אוונג'ר]] ב[[קליבר]] 30 מילימטר) יוצר במיוחד ל[[נגד טנקים|תקיפת שריון]]. בברית המועצות המגמה לייצור מטוס תקיפה לסיוע אווירי זול, איטי וממוגן הוליד את ה-Su-25 המשרת במגוון חילות [[ברית ורשה]] והמזרח התיכון.

 

 

===מסוקים===