מוות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 82:
ב[[יהדות]] המוות נתפס כרצונו של ה[[אל]], וכדבר שיש לקבלו בהשלמה. כאשר מגרש האל את [[אדם וחווה]] מגן עדן ומפרט להם את עונשם, הוא אומר: "מעפר באת - ואל עפר תשוב", ויש בכך ביטוי לאמונה כי המוות הוא מעין עונש על חטא קדום, עונש שיש לקבלו בהשלמה. בימי ה[[אמוראים]], מחברי ה[[תלמוד]], התפתחה אמונה כי לאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום [[תחיית המתים]] אם עשה מעשים טובים בימי חייו. [[חזון העצמות היבשות]] ב[[ספר יחזקאל]] מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, אולם יש המפרשים אותו באופן [[מטאפורה|מטאפורי]], כביטוי לשחרור [[עם ישראל]] מ[[גלות בבל]].
ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר [[איוב]]. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת ה[[חיים לאחר המוות]] או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר [[איוב]], ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". ב[[מגילת קהלת]] מופיע רמז לאמונה בחיים שלאחר המוות
גרימת מותו של אדם נתפסת ביהדות כעניין שבידי האל בלבד, או בידי מי שמוסמך לפעול בשם האל כמו חכמי ה[[סנהדרין]]. לפיכך, [[רצח]] הוא עברה חמורה במיוחד, וכך גם [[התאבדות]]. מאז ביטול הסנהדרין בוטל למעשה עונש המוות בהלכה. תפיסות אלה מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, ה[[אסלאם]], ה[[נצרות]] וזרמים הקשורים בהן.
| |||