ישיבה תיכונית – הבדלי גרסאות

הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה ב[[ארץ ישראל]] הייתה [[אלמה (ישיבה תיכונית)|אלמה]], שנוסדה בירושלים בשנת [[1936]]. כעבור שנה, בשנת [[1937]] נוסדה ב[[תל אביב]] [[ישיבת היישוב החדש]] על ידי הרב [[משה אביגדור עמיאל]]. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תש"ה ([[1945]]) יסדו הרב [[יהושע יגל]] ו[[ישראל סדן (מחנך)|ישראל סדן]] את [[מדרשיית נעם]]. בהמשך, הוכנסו [[לימודי חול]] ל[[ישיבת בני עקיבא כפר הרואה]], בעקבות לחץ של ההורים. בשנת 1958 כבר נמנו בישראל עשר ישיבות תיכוניות בהן למדו כ-1000 תלמידים{{הערה|1=הרב [[יהודה קופרמן]], [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33535&pgnum=174 הישיבה התיכונית במדינת ישראל], בתוך: מאיר חובב, הליכות תו שין כף, הוצאת [[היכל שלמה]], עמוד 95}}, ובנוסף עליהן התקיימו גם ארבע ישיבות מקצועיות: ישיבות תורה ומלאכה בתל אביב, כפר אברהם ו[[כפר סיטרין]] והישיבה החקלאית ב[[כפר הרא"ה]] ‏‏<ref>‏ישראל בן צבי (עורך), '''המדריך לישראל הדתית''', ציון תל אביב 1958, עמוד 40‏</ref>.

 

 

לאור הצלחת הישיבות התיכוניות היו בתי ספר דתיים שבחרו לפעול במעין מודל ישיבתי, ללא פנימיה, כמו [[ישיבה תיכונית יבנה]] ב[[חיפה]] ו[[ישיבה תיכונית טבריה]]. מטבע הדברים, סדר היום בבתי ספר ישיבתיים היה שונה מאשר בישיבות התיכוניות, מכיוון שהתלמידים חוזרים הביתה כל יום. עם השנים גם הצטמצם מספר השבתות בהן התלמידים נדרשים להשאר בישיבה, והם חוזרים הביתה אחת לשבוע או לשבועיים.