מדיניות מוניטרית – הבדלי גרסאות

אין תקציר עריכה
המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות [[הבנק המרכזי]], בניגוד למדיניות הפיסקלית שנמצאת באחריות ה[[ממשלה]].
 
תפיסה שלטת כיום בקרב כלכלנים רבים מאז מילטון פרידמן מכונה "הניטרליות של הכסף" או "הדיכוטומיה הקלאסית", ולפיה בטווח הארוך שינויים נומינליים אינם משפיעים על הגורמים הראליים של המשק. כלומר, ההשפעה ההדדית בין המדיניות המוניטרית והמדיניות הראלית מתקיימת רק בטווח הזמן הקצר.{{הערה|פרופ' [[יורם מישר]], '''המקרו-כלכלה של ישראל''' (עמ' 360), הוצאת פרדס, 2009.}}
 
הכלכלן [[מילטון פרידמן]] בספרו "A Monetary History of the United States" קבע כי "[[אינפלציה]] היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית". כלומר, אינפלציה אינה נובעת משינויים ביכולת הייצור הראלית של המשק, אלא רק ממדיניות שגויה של ניהול הכסף. בעקבות תובנה זו, בתקופה שבה יש [[אינפלציה]] גוברת, תיושם '''מדיניות מוניטרית מצמצמת''' שתפעל להעלות את שווי הכסף (העלאת [[ריבית]]) ולהקטין את כמותו על ידי הנפקת איגרת חוב של בנק ישראל בשם [[מלווה קצר מועד]] (מק"מ), בעוד בתקופות שפל של [[מיתון]] או [[דפלציה]] ינקוט הבנק ב'''מדיניות מוניטרית מרחיבה''', שתפעל להורדת שווי הכסף והגדלת כמותו (על ידי הורדת הריבית וקניית מק"מ מהציבור או אי הנפקתו). הבסיס לפעולות אלה הוא ההנחה כי תוספת כסף למשק מגדילה את היקף הצריכה של הציבור המביאה להגדלת [[ביקוש מצרפי|הביקוש המצרפי]] וה[[תל"ג]], וכן לצמצום ממדי ה[[אבטלה]].