האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד – הבדלי גרסאות

פולמוס הלכתי נרחב התקיים בנוגע ל[[צרת הבת]]. כאשר בנוסף לבת האח, ישנה אשה נוספת שהייתה נשואה לבעל המת, ואיננה בתו של האח, השאלה היא האם במקרה כזה על האח לייבם את האשה השניההשנייה, לפי דעת [[בית שמאי]] יש לייבם במקרה כזה את האשה השניההשנייה, לעומת זאת, [[בית הלל]] קיבלו מרבותיהם כי במקרה כזה לא קיימת מצוות יבום, שכן דין זה אומר, שכאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה להתייבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך ב[[חליצה]], אם אין יבמים נוספים.

כבר ב[[תנ"ך]] אנו מוצאים את [[אברהם]] נושא את [[שרה]] בת דודו [[הרן]], [[יצחק]] נושא את [[רבקה]] בת קרובו [[בתואל הארמי]], ואת [[יעקב]] נושא את בנות [[לבן הארמי|לבן]] דודו. גם [[רבן גמליאל]] השיא את בתו לאחיו{{הערה|{{בבלי|יבמות|ד|א}}.}}, בתלמוד תועדו מקרים רבים אודות נישואין כאלו, כך למשל מסופר ב[[מסכת נדרים]] אודות אדם שהפצירו בו להתחתן עם בת אחותו, אלא שלזו היתההייתה חסרה [[שן]] במקום בולט, וחסרונה כיער את מראה פניה. האיש, שככל הנראה הפעילו עליו לחץ כבד להתחתן עימה, [[נדר]] שלא יתחתן עימה. [[רבי ישמעאל]] ששמע מכך, ציווה להכניס אותה לביתו, שם התקיו בפיה [[שן]] מ[[זהב]] לבן. לאחר מכן, שאל אותו רבי ישמעאל: מזו נדרת? ענה לו האיש: וודאי שלא! לו הייתי יודע שתהיה כל כך יפה, לא הייתי נודר את הנאתי ממנה, כאשר שמע זאת רבי ישמעאל הוא בכה ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שה[[עני|עניות]] מכערת אותן{{הערה|{{בבלי|נדרים|סו|א}}.}}.

בהתחשב בתופעה המתרחבת והולכת, תיקנו חז"ל תקנות מסוימות, שהתחשבו בתופעה זו. כך למשל תיקנו חז"ל שב[[גט]] ייכתב הזמן המדויק בו נכתב הגט, שכן חשו חז"ל, שגם במקרה בו תזנה האשה על בעלה ותבגוד בו, הוא עדיין יאהב אותה וירחם עליה הודות לקשר הדם שביניהם, ולכן הוא יכתוב לה גט ללא זמן, כדי שתוכל לטעון שהוא נכתב עוד לפני הזנות, ואינה חייבת [[ארבע מיתות בית דין|מיתת]] [[סקילה]], שכן היתההייתה פנויה בשעת הזנות ואין העונש המוטל עליה בסקילה{{הערה|{{בבלי|יבמות|לא|ב}}.}}.

בתלמוד אף הובאו מספר דיונים בין ויכוחים בין הבעל לאשתו, האם להשיא את האשה לקרוביו של הבעל או לקרוביה של האשה. כך למשל מסופר בתלמוד מעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי ל[[קידושין|קדש]] את [[נערה (הלכה)|בתם]], אם לקרובו של הבעל או לקרובו של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל ה[[קידושין]], אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק [[רבא]] כי {{ציטוטון|שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב}}, ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב{{הערה|{{בבלי|קידושין|מה|ב}}.}}. אף מסופר כי כאשר [[אבי]] אמר לבר הדיא, פותר החלומות,כי הקרו לו בחלומו את הפסוק{{הערה|דברים כח, לב.}} בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר. הוא פתר לו את החלום בכך שיהיו לו הרבה בנים ובנות, אביי ירצה להשיא אותם לקרוביו (כנהוג ב[[האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד|אותה תקופה]]) ואילו אשתו תרצה להשיא אותם לקרובותיה, ואשתו תנצח ותשיא אותם לקרובויה הנחשבים במובן מסוייםמסוים כ"עם אחר", משפחה זרה מאשר משפחתו של אביי{{הערה|{{בבלי|ברכות|נו|ב}}.}}.

ברוב תפוצות ישראל היה נהוג שלא להתייחד בין האירוסין לנישואין, מכיוון שהחתן אסור [[ביאה|לבוא]] על כלתו בזמן זה, לפני שנכנס לחופה ובירך את ברכות החופה, שכן "כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כ[[נדה]]". לעומת זאת, במחוז יהודה, נהוג היה לייחד את הכלה והחתן יחד{{הערה|שם=יהודה|ראה {{בבלי|כתובות|יב|א}}.}}, במטרה לגרום להם להתקרב זה אל זה, ואולי גם לגרום לה לקיים [[יחסי אישות (יהדות)|יחסי אישות]] לפני הנישואין הרשמיים, אם כי לפני כן קיימו את כל ההלכות הנדרשות להיתר יחסי אישות, ובירכו את ברכת הנישואין לפני המפגש הראשון. הסיבה לשוני במנהגים מוסבר על ידי הרב [[מנחם המאירי|המאירי]] בכך, שבמחוז זה היתההייתה גזירה קשה מהמלך{{הערה|ראה {{בבלי|כתובות|ג|ב}}.}}, שכל [[בתולה]] הנשאת עליה להבעל קודם ל[[הגמון]], ובכך שהם ייחדו את החתן ואת הכלה לפני הנישואין, הם גרמו לשני דברים: היחסים הראשונים המשפיעים על הכלה{{הערה|על פי מאמר חז"ל שאשה דומה לכלי שאינו גמור, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.}} יהיו עם החתן, ובנוסף, ההגמון שישמע שאינה בתולה, יעזוב אותה לנפשה.

לאחר השידוכין, כאשר החליטו בני הזוג סופית כי ברצונם להתחתן יחד, היה הנוהג לערוך סעודת אירוסין. לאחר הסעודה או במהלכה, קידש החתן את הכלה. מקרה נדיר נרשם, בו היתההייתה מריבה בין אבי הכלה לאמה למי לקדש את הבת, אם לקרובתו או לקרובו, אם הכלה ניצחה בדיון והוחלט להשיאה לקרובתה, אך במהלך הסעודה, בא לפתע קרוב החתן, קרא לכלה לעליית הגג, וקידשה. במקרה כזה, קבעו ראשי [[ישיבת פומבדיתא]] [[אביי]] ו[[רבא]], אין הכלה מקודשת, שכן למרות שהאב רצה לקדש את הכלה לקרובו, הרי כאשר הוא אמר שמסכים הוא לקדש אותה לקרובה - הוא לא יחזור בו שכן {{ציטוטון|שארית ישראל לא יעשה עוולה ולא ידבר כזב}}{{הערה|{{בבלי|קידושין|מה|ב}}.}}.

זמן הנישואין היה לעיתיםלעתים שנים מספר לאחר האירוסין, כך למשל מסופר אודות [[רב יוסף בריה דרבא|רב יוסף]] בנו של [[רבא]]: כאשר התארס עם בת זוגו, סוכם בין הצדדים כי ילך ללמוד מיד אחר האירוסין בבית מדרשו של [[רב יוסף]] שש שנים. לאחר שלוש שנים הוא החליט לחזור לעירו בערב יום הכיפורים, כדי לראות את אשתו (האירוסין הוא כינוי ל[[קידושין]] שנערכו בנפרד מה[[נישואין]]), אך אביו רבא, יצא מולו בכלי זין, כיוצא למלחמה, והביע את תרעומתו הרבה על מעשה זה, שמראה כי אינו שקוע דיו בלימוד התורה, עד שזכר מאשתו. המריבה נמשכה, עד ששניהם לא הספיקו לאכול את ה[[סעודה מפסקת|סעודה המפסקת]] לפני [[יום הכיפורים]]{{הערה|{{בבלי|כתובות|סג|א}}.}}. אודות חכמים אחרים מסופר כי הלכו ללמוד שתים עשרה שנים לפני הנישואין{{הערה|{{בבלי|כתובות|סב|ב}}.}}.

לאחר שהוחלט לקיים את הנישואין, היו מסכמים החתן והכלה על זמן הנישואין הסופי. על הנישואין להערךלהיערך בהסכמה מליאה של הכלה או אביה - אם היא [[קטנה (הלכה)|קטנה]], ואם לא - אין להם כל תוקף.

חז"ל תיקנו כי על החתן והכלה לתת זמן מספיק זה לזה, החל מהזמן בו הוחלט סופית לערוך את הנישואין עד החתונה, לפחות כ[[חודש]], וזאת אם היא התארסה בעודה [[בוגרת (הלכה)|בוגרת]], כך שכבר לפני אירוסיה הכינה ככל הנראה את תכשיטיה, מכיוןמכיוון שכבר הגיע זמנה להנשא, ועליה להכין רק את הצרכים הסמוכים לחתונה. לעומת זאת, אם היא התארסה בעודה קטנה, כך שלא הכינה את תכשיטיה לפני האירוסין מכיוןמכיוון שעדיין לא בגרה, יש לחתן להותיר לכלה מרווח זמן של שנים עשר חודש{{הערה|{{בבלי|כתובות|נח|א}}.}}. כאשר מדובר ב[[אלמנה]], די ב[[חודש]] כדי שתכין את תכשיטיה, שכן יש לה כבר תכשיטים מהנישואין הראשונים.

אם החליטו הצדדים להפרד והאשה תבעה מהבעל גט או שמתה, נחלקו חכמים אם עליה להחזיר את טבעת הקידושין לחתן, כלומר את ההפרש שבין שווי [[פרוטה (מטבע עתיק)|פרוטה]] לשווי הטבעת, לבעל, שכן יתכןייתכן שהוא הביא לה את הטבעת רק על מנת שתנשא עימו ותשתמש בה בעודה נשואה עימו. לפי [[רבי יהודה הנשיא]] ורבו [[רבי מאיר]], "קידושין לטיבועין נתנו", כלומר אדם נותן את טבעת הקידושין לאשתו בלי חשבון שהיא תבוא עם הטבעת לבית בעלה לאחר הנישואין, ולכן גם אם נפרדו לפני הנישואין אין עליה להחזיר את הטבעת, לעומת זאת סבורים [[רבי נתן]] ו[[רבי יהודה]] כי "קידושין לאו לטיבועין ניתנו" ועליה להחזיר את הטבעת, ו[[רבי יוסי]] קובע כי הדבר ספק, ולכן עליהם לחלוק בכסף, ולקזז ממנו את דמי ה[[כתובה]] שחייב להביא לה{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קמה|א}}.}}. כמובן שבמקרה שהבעל אשם אין בידו לתבוע את טבעת הקידושין מהאשה.

הנישואין עצמם התבטאו בחדר ה[[חופה]], שנהוג היה לעשותו לאחר סעודת הנישואין. החתן והכלה היו נכנסים לחדר, כשהששובינים בודקים את שניהם מחוץ לחדר ושושביני הכלה משגיחים על החתן שלא יכניס עימו מטלית ללא דם, כדי לטעון שלא היתההייתה בתולה בשעת הנישואין וסכום הכתובה הוא רק מאה [[זוז]], ואילו שושביני החתן בדקו שאין הכלה מכנסת לחדר מטלית עם [[דם]], כדי לטעון שהיא [[בתולה]] למרות שיתכןשייתכן ואיננה כזו{{הערה|שם=יהודה}}.