פה ושם בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

במרבית הראיונות והמפגשים (אם כי לא בכולם), עוז לא התווכח עם בני שיחו, ורק שאל אותם שאלות ורשם את דבריהם. לעומת זאת, בספר עצמו הציג עוז ביקורת נוקבת על רבים מהמרואיינים.

==תוכנו של הספר==

* '''"ברוך השם יום-יום"-''' בפרק זה מסתובב עוז ב[[שכונת גאולה]] שב[[ירושלים]], ומתאר את החברה ה[[יהדות חרדית|חרדית]] שצמחה בה, מנקודת מבטו. הוא מרבה לערוך השוואות לירושלים ה[[חילונים|חילונית]] יותר של ימי ילדותו. רוב החלק הוא שיחה של עוז עם [[מורה]] ב[[בית ספר|בית הספר]] החרדי "המסורה", שקם באותו בניין שכן בית ספרו של עוז - [[בית הספר תחכמוני (ירושלים)|תחכמוני]]. המורה מציג בגלוי עוינות ל[[מדינת ישראל]] ול[[ציונות]].

*'''"העלבון והזעם"-''' בפרק זה מגיע עוז ל[[בית שמש]], ומדבר עם קבוצת תושבים [[מזרחים]]. התושבים מביעים תחושות קיפוח, [[עלבון]] ו[[כעס]] כלפי ה[[אשכנזים]] ואנשי [[המערך]]. הם מראים תמיכה נלהבת ב[[מנחם בגין]], [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, וטוענים שהוא הפסיק את ה[[אפליה]] בין מזרחים לאשכנזים. בנוסף, הם מבקרים בחריפות את בני ה[[קיבוץ|קיבוצים]].

*'''"על הרך והענוג"-''' בחלק זה מדבר עוז עם ישראלי אלמוני המכונה "צ'" מ"אחד ה[[מושב|מושבים]] המבוססים". צ' מציג בפני עוז [[מונולוג]] ארוך, שבו הוא מביע את עמדותיו ה[[קיצוניות ורדיקליזם|קיצוניות]] והייחודיות. צ' מציג תמיכה ב[[אלימות]] ללא גבולות כלפי הערבים, מביע שמחה מכך ש[[יהודים]] בחוץ לארץ נפגעים, כי הדבר יעודד אותם לעלות ארצה, ואף אינו מביע הסתייגות ממעשיהם של ה[[נאצים]]. אנשים רבים, ובניהם [[חיים גורי]], [[אהרון מגד]] ו[[משה שמיר]], הטילו ספק בקיומו של צ', וטענו שעוז ברא אותו מליבו. עוז עמד על כך שצ' קיים, אך סירב לחשוף פרטים אודותיו. הוא הודיע עוד לפני כן שצ' דרש להישאר אלמוני.

*'''"ויכוח על החיים ועל המוות"-''' בפרק זה מגיע עוז להתנחלות [[עפרה]]. הפרק מחולק לשני חלקים. בחלק א' מדבר עוז עם כמה מתנחלים מהיישוב. חלק ב' הוא תמצית של [[נאום]] שנשא עוז בפני תושבי היישוב ביום שלמחרת. בנאום שטח עוז את עמדתו בעניין ההתנחלויות ובעניינים רבים נוספים הקשורים לסכסוך, ל[[פוליטיקה]], למשמעותה של ה[[ציונות]] ועוד.

*'''"על צל ואור ואהבה"-''' בפרק זה מתואר מפגשו של עוז עם [[נזיר]] [[צרפתי]]-[[קתולי]], המתגורר ב[[מנזר]] בירושלים. הנזיר משוחח עם עוז על הסכסוך ועל עתיד המדינה והעם היהודי.

*'''"יהודי טלסקופי"-''' פרק זה מציג את המפגש האחרון של עוז, עם זוג זקנים הגרים ב[[זכרון יעקב]]. הזקנים מספרים על חייהם בצעירותם, ומביעים רגשות [[דאגה]] ו[[עצב (רגש)|עצב]] ממצבה הנוכחי של המדינה. הבעל, צבי, טוען שהישראלים הפכו ל[[פרקטיות|פרקטיים]] מדי, ושהציונים הראשונים היו גם קצת [[שיגעון|משוגעים]] (במובן החיובי של המילה). הוא אומר שהפרקטיות הובילה ל[[חומרנות]] ומתירנות המזיקות למדינה.

הספר עורר טלטלה בציבוריות הישראלית עם צאתו. חלקים רבים בו עוררו עניין, אולם הפרק העיקרי שעורר טלטלה הוא הפרק "העלבון והזעם", שתיאר את תושבי בית שמש. לראשונה ניתן ביטוי ב[[תקשורת]] לזעם והתסכול שחשו המזרחיים בארץ, ונחשף הקרע העמוק בחברה הישראלית בין המזרחים לאשכנזים.{{הערה|{{ynet|שירי לב-ארי|אנחנו עדיין סיפור פתוח|3751058|24 ביולי 2009|}}}}

 

 

הספר זכה גם לביקורת שלילית רבה מפי גורמים שונים: