פריץ גרובה – הבדלי גרסאות

בפברואר [[1942]] מונה גרובה לאחראי על כל ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני. בברלין שהו שני גולים, רשיד עלי-אל כילאני, והמופתי הירושלמי. גרובה התבקש לשמש להם כחונך. בתפקידו החדש נקלע גרובה לעימות עם האחראי על המזרח התיכון מטעם המפלגה הנאצית, גרופנפהירר [[SS]] [[ארווין אטל]]. אטל ראה במופתי, שתמך באידיאולוגיה הנאצית באופן פנאטי, נכס לגרמניה, בעוד שאל-כילאני נתפס אצלו כנטל. גרובה תמך באל-כילאני, וניסה לשכנע כי המופתי הוא אך "סמכות רוחנית". שני גולים אלו היו במאבק כוח, כאשר הכירה גרמניה הנאצית באל-כילאני כ"שליטה האמיתי של עיראק" דרש המופתי כי יכירו בו כשליט המזרח התיכון כולו. במוקד הוויכוח עמדה טענתו של המופתי כי בימים שלפני המרד, התכנסה הקבוצה הסודית והכירה בו כמנהיג הבלתי מעורער. אל-כילאני הכחיש זאת. גרובה נקלע, שלא בטובתו, למאבק כוחות..{{הערה|Antony R. De Luca, "Der Grossmufti" in Berlin: The politics of collaboration. ''International Journal of Middle East Studies", vol. 10 (Feb 1979) pp 133.}} בסופו של דבר הכריע ריבנטרופ לטובת אטל והמופתי, לאחר שהמופתי איים כי יעזוב את ברלין ויעבור ל[[ספרד]] או ל[[איטליה]].{{הערה|{{דבר|[[אהוד יערי]]|הר מופתי! מה עשית בזמן המלחמה!|1972/12/01|03500}}}} ריבנטרופ הורה על העברת גרובה מתפקידו בדצמבר 1942. גרובה נשלח למחלקת הארכיון של משרד החוץ ב[[פריז]] בהוראה שלא לעסוק יותר בענייני המזרח התיכון. באוקטובר [[1943]] הגיש גרובה את התפטרותו. עד סוף המלחמה שימש בתפקיד האחראי על הייצור הממשלתי בממשלת [[סכסוניה]].