רישום זכויות במקרקעין בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים - הסרת קישור מיותר
שורה 27:
במקרה של פלישה ללא היתר לתוך שדה 'מולק' או 'מירי', ניתנה רשות לבעל הקרקע לדרוש את הריסת המבנה או עקירת העצים שניטעו. ברשות פקיד המקרקעין. במידה וקמו עוררים על בעל קרקע שהחזיק בקושאן והערעור התקבל, נקבע מנגנון פיצוי{{הערה|סעיף 35 בחוק העות'מאני}}.
 
בשנת [[1860]] נחקקו שני חוקים נוספים: חוק על סדרי הטאבו וחוק בנוגע לשטרי טאבו. תוכנם היה כי מעתה כל הקרקעות הפרטיות מסוג 'מירי' חייבות להיות רשומות ב[[טאבו]]בטאבו, בו ירשמו בעליהם, מיקומם, שטחם וגבולותיהם, ובלעדי רישום יאבדו זכויות המחזיקים בקרקעות. קרקעות מסוג 'מולק' ו'מווקפה' המשיכו להיות רשומות בבית הדין השרעי. למרות זאת נמנעו אנשים רבים מלהצהיר על נכסיהם, על מנת להימנע מתשלום [[מס|מיסים]] וגיוס לצבא (פעולות שתמורתם הוחכרו קרקעות 'מירי'). במקרים אחרים הוקטן שטח האדמה שנרשם על מנת לשלם מס מופחת, בעוד הגבולות של שטח האדמה נרשמו במדויק. עקב כך נקבע בחוק הקרקעות כי במקרה כזה, תינתן בעלות רק על שטח מצומצם לפי הגודל הרשום, ולא על פי גבולותיו המשקפים שטח גדול יותר.
 
לפי חוקים אלו ניתן היה לחלק רישום של קרקע אחת למספר רישומי משנה. כך למשל ניתן היה לרשום את פירות הקרקע בנפרד מרישום החלקה, וכן ניתן היה לרשום קומה שנייה במבנה בבעלות נפרדת משל בעל מהקומה הראשונה בו.