סטטוס קוו (המקומות הקדושים) – הבדלי גרסאות

המצב השתנה עם הכיבוש ה[[צלבנים|צלבני]] של ארץ ישראל והקמת [[ממלכת ירושלים]] בשנת [[1099]]. אף שבשנים הראשונות פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם הנוצרים המקומיים, ושיקמו יחדיו את המקומות הקדושים, נהנו הלטינים מעליונות ועדיפות, אשר הביאה את הפטריארך של ירושלים לעוזבה ל[[קונסטנטינופול]]. [[פילוג הכנסייה הנוצרית]] ב-[[1054]] יצר את [[נצרות קתולית|הנצרות הקתולית]] וה[[נצרות אורתודוקסית|הנצרותנצרות האורתודוקסית]], והיריבות והאיבה בין השתיים הורגשו גם ב[[ארץ ישראל]]. יחסי שתי הכנסיות הוסיפו והתדרדרו בעקבות [[מסע הצלב הרביעי]] אשר הופנה כנגד [[האימפריה הביזנטית]], ובשיאו, בשנת [[1204]], כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, בזזו את אוצרותיה משך שלושה ימים וחיללו את המקומות הקדושים. משך שנות קיומה של הממלכה הצלבנית השנייה בארץ ישראל, שמרכזה שכן ב[[עכו]], המשיכו הלטינים ונהנו מעליונות במקומות הקדושים בירושלים ובבית לחם, אף שאלה היו נתונים בשליטה [[איובים|איובית]]. שני [[הסכם יפו|הסכמי יפו]] מ-[[הסכם יפו (1192)|1192]] ומ-[[הסכם יפו (1229)|1229]], והבנות נוספות, הסדירו את יחסי הישויות הנוצרית והמוסלמית בארץ ישראל, והתייחסו גם למקומות הקדושים, אך התעלמו לחלוטין מהעדות הנוצריות הלא קתוליות.

עליונות זו נפגעה בשנים שלאחר [[המצור על עכו (1291)|כיבוש עכו]] בידי ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכים]] וסופה המוחלט של הנוכחות הצלבנית בארץ ישראל בשנת [[1291]]. החזקה במקומות הקדושים הייתה תלויה במידה רבה ביכולתן ובנכונותן של העדות השונות לשלם בכסף עבור האינטרסים שלהן. כך לדוגמה רכשו ה[[פרנציסקנים]], שנוכחותם בארץ החלה ב-[[1217]], את [[חדר הסעודה האחרונה]] ואת סביבתו ב[[הר ציון]] תמורת סכום של 30,000 [[דוקט]]ים ששולמו לשליט ה[[ממלוכים|ממלוכי]], וקבעו במקום את מרכזם.