נטל ההוכחה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Vagobot (שיחה | תרומות)
מ קישורים פנימיים
שורה 5:
* מי יזכה בדין, בתום המשפט, בייחוד במצב בו מאזני הצדק מעוינות;
 
המשפט מבדיל היטב וקובע כללים שונים לגבי החובות ומהותם בין [[משפט אזרחי|המשפט האזרחי]] ל[[משפט פלילי|המשפטלמשפט הפלילי]].
 
==נטל ההוכחה במשפט האזרחי==
{{הפניה לערך מורחב|המוציא מחברו עליו הראיה}}
ככלל, ב[[משפט אזרחי|משפטבמשפט האזרחי]], נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענה, עליו הן לשכנע בצדקת טענתו והן להוכיחה בראיות קבילות ומהימנות.
 
לכתחילה, המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא [[התיישנות|התיישנה]], המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני ה[[חוק]]. עשה כן תתהפך 'חובת הבאת הראיות' - על הנתבע להוכחת טענותיו, אם כי לא בהכרח תתהפך 'חובת השכנוע' אשר תמשיך לרבוץ על התובע. לעתים יהא רשאי התובע להיעזר ב[[חזקה (פרזומפציה)|חזקות משפטיות]], כתחליף לראיות, על מנת להפוך את 'חובת ההוכחה' על הנתבע, ולעתים את 'חובת השכנוע' (למשל כשמתקיים הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' ב[[דיני נזיקין]]).
 
על הנתבע, מצדו, מוטלת החובה, להוכיח את טענותיו, על מנת להדוף את טענות התביעה, ולבסס את הגנתו. לעתים, כשמתהפך ב[[משפטבמשפט אזרחי]] 'נטל השכנוע' על הנתבע, אזי חלה עליו החובה - לא רק להוכיח את טענותיו - אלא אף לשכנע בנכונות גירסתו היריבה, במידה מסתברת יותר מאשר זו של התובע, על מנת לזכות בדין.
 
במשפט אזרחי, משתמש בית המשפט להכרעת המשפט באמת מידה של '''"מאזן ההסתברויות"'''. כלומר, בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גירסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, [[בית משפט|בית המשפט]] יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%.
שורה 23:
 
==נטל ההוכחה במשפט הפלילי==
ה[[משפט פלילי|משפטהמשפט הפלילי]] מאופיין בכך שהצדדים במשפט הם ה[[מדינה]] - כמאשימה, והפרט - כנאשם. מצב זה, נעדר בעליל, איזון ו[[שוויון]]. המאשימה, כרשות [[שלטון|שלטונית]], היא בעלת הכוח, האמצעים והיכולת, להאשים, להרשיע ולאכוף את [[חוק]]י המדינה. לעומתה עומד הפרט, כמעט חסר אונים, שאין בידיו את עוצמת השלטון, ואין בידיו את הכלים הבלתי מוגבלים שבידי המדינה. אי לכך, נקודת המוצא מורה על אי-שוויון אינהרנטי בהליך הפלילי המשפיע על [[דיון פלילי|הדיון הפלילי]] בכללותו.
 
לאיזון אי-השוויון הבסיסי בהליך הפלילי בין המדינה לנאשם נקבעו מספר כללים מאזנים מבטלים או מפחיתים את אי השוויון - בהם ניתן למנות את "[[חזקת החפות מפשע]]", הגברת 'נטל ההוכחה' על המדינה, ועוד.
 
לדוגמה, '[[חזקת החפות מפשע]]', כ[[חזקה מן הדין]] מניחה, כנקודת מוצא יסודית בכל הליך פלילי ולכל אורכו, בו מחויב בית המשפט, כי כל פרט בחברה - לרבות מעוכב לחקירה, חשוד, נאשם, מורשע בדין ב[[עבירה]]בעבירה אחרת - הוא חף-מפשע עד אשר תוכח אשמתו על ידי המדינה, מעבר ל[[ספק סביר]], וזאת ב[[פסק דין]] חלוט. כל עוד לא עמדה המדינה בנטלים אלה אדם נהנה מחזקת החפות ואף ייצא זכאי בדין.
 
ולענייננו, 'נטל ההוכחה' ב[[משפטבמשפט פלילי]] רובץ על המאשימה לכל אורך המשפט, והיא אינה מתפרקת מחובותיה הכרוכות בו - 'חובת השכנוע' ו'חובת הבאת הראיות' - אלא בתום המשפט, וזאת אך ורק ב[[פסקבפסק דין]] חלוט המרשיע את הנאשם. על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את [[בית משפט|בית המשפט]] באשמת הנאשם מעבר לכל [[ספק סביר]], ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.
 
גם לאחר שהמדינה עומדת ב'חובה להוכיח' את אשמת הנאשם מעבר ל[[ספקלספק סביר]], לא סר חינה של [[חזקת החפות מפשע]] העומדת לנאשם, והמאשימה לא מתפרקת מ'נטל השכנוע' הרובץ עליה, וזאת עד תום המשפט. בשלב הביניים - שהמדינה הוכיחה לכאורה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם - עוברת לנאשם 'חובת ההוכחה' בלבד, להוכיח את גרסתו. להבדיל מהמאשימה, אין הנאשם נושא ב'חובה להוכיח' את טענותיו מעבר ל[[ספקלספק סביר]], ודי לו, שיעמוד באמת המידה שבמשפט אזרחי, קרי שיוכיח כי גירסתו מסתברת יותר, וזאת על ידי מתן הסבר ברור ורציונלי למעשהו, שלא דבק בו פליליות, על מנת לעורר את ה"ספק הסביר", שדי בו כדי לזכותו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בפרשת פודמסקי:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. בשלב זה - ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם - כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא - עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות ואת כל דברי ההוכחה - בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות - ואז הוא רשאי - אך אינו מצווה - לחייב את הנאשם בדין.|מקור=ע"פ 20/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד"י ה' 1187, בעמ' 1196}}