|
|
|
==היסטוריה==
הניסיון העות'מאני בעת [[מלחמת העולם הראשונה]] התרחשולהשתלט על תעלת סואץ הביא לשורה מספרשל קרבות שנועדועם להקנותהכוחות שליטההבריטים שהגנו על התעלה. בין השנים [[1916]] - [[1920]] היוותה העיר את הבסיס המרכזי ליחידות חיל הפרשים האוסטרליות, ולצורך כך הוקם בעיר מרכז רפואי. באותה העת, נהנתה העיר משיגשוג מעצם העובדה שהקנתהשהעניקה שירותים שונים ליחידות הרבות שפקדו את המקום. במקביל בשנת [[1916]] חוברההחל העיר[[חיל המשלוח המצרי (1916)|חיל המשלוח המצרי]] בפיקוד הבריטי אלבסלילת מסילת רכבתהרכבת, שהגיעהלכיוון מ[[ארץ ישראל]] דרך צפון [[ חצי האי סיני]]. [[המנדט הבריטי|בתקופת המנדט]] הפעילה [[הרכבת המנדטורית]] את הקו בן 400 הקילומטרים [[תחנת הרכבת חיפה מזרח|חיפה]]-קנטרה על בסיס יומי. בבוקר יצאה הרכבת מחיפה ובלילה מקנטרה. הרכבת גמאה את המרחק ב-12 שעות. לאחר שהגיעו לקנטרה חצו הנוסעים את [[תעלת סואץ]] ב[[מעבורת]] ועלו על רכבות של [[רכבות במצרים|הרכבת המצרית]] ל[[קהיר]] ו[[אלכסנדריה]].
מחוץ לעיר מצוי [[בית קברות צבאי]] של [[כוחות הברית]] וכן '''אנדרטת קנטרה''' לזכרם של 16 חיילים [[ אנדרטהניו זילנד|ניו זילנדים]] שנפלו בקרבות [[מלחמת העולם הראשונה]] ומקום קבורתם לא נודע.. בית הקברות הוקם בפברואר [[1916]] והיה בשימוש עד לשנת [[1920]]. לאחר המלחמה, הוכפל שטח בית הקברות בעקבות קבורה מחודשת של חללי המלחמה במטרה לרכז את חללי קרבות המדבר, ובעיקר חללי קרבות [[אל עריש]] ו[[רפיח]] , ו[[רומני (סיני)|רומני]]. בית הקברות מכיל 1562 קברים, וכן 110 קברים מ[[מלחמת העולם השנייה]]. בבית הקברות מצויים גם 341 קברים של חללים מאומות אחרות. ▼
▲מחוץ לעיר מצוי [[בית קברות צבאי]] של [[כוחות הברית]] וכן [[אנדרטה]]. בית הקברות הוקם בפברואר [[1916]] והיה בשימוש עד לשנת [[1920]]. לאחר המלחמה, הוכפל שטח בית הקברות בעקבות קבורה מחודשת של חללי המלחמה במטרה לרכז את חללי קרבות המדבר, ובעיקר חללי קרבות [[אל עריש]] [[רפיח]] ו[[רומני (סיני)|רומני]]. בית הקברות מכיל 1562 קברים, וכן 110 קברים מ[[מלחמת העולם השנייה]]. בבית הקברות מצויים גם 341 קברים של חללים מאומות אחרות.
'''אנדרטת קנטרה''' מאזכרת את זכרם של 16 חיילים [[ניו זילנד|ניו זילנדים]] שנפלו בקרבות [[מלחמת העולם הראשונה]] ושמקום קבורתם לא נודע.
במפקד שנערך בסיני ב-1937 נמנו בעיר 1,927 תושבים, והיא הייתה העיר השנייה בגודלה בחצי האי סיני באותה עת, אחרי אל-עריש <ref>מנשה הראל, '''מסעי סיני''', עמ' 76, הוצאת עם עובד, 1968</ref>.
|
