|
בשנת 1936 סלייה כינה את התגובה הבלתי-ספציפית לדחק בשם "סטרס" במכתב שכתב אל עורך כתב העת "[[נייצ'ר]]", שביקש ממנו לוותר על מילה זו מפני שהיא מחליפה את המושג "תגובת אזעקה" מיסודו של קאנון.
סלייה לא היה מודע לכך שבמילה סטרס השתמשו מזה מאות שנה ב[[פיזיקה]] על מנת להסביר [[אלסטיות]]. [[חוק הוק|החוק של הוק]] משנת [[1658]] גרס, למשל, כי כמות של כוח חיצוני, הנקרא סטרס (stress) גורם לתזוזה פרופורציונית בקפיץ. בדיעבד טען סלייה שלו הידע שלו באנגלית שלו היה טוב יותר בעת ההיא, היה מעדיף להשתמש במילה strain.{{הערה|P.Rosch}}.
בעיניו של סלייה, סטרס הוא מצב המתאפיין בדפוס תגובה אחידה לגורמי דחק "סטרסוגניים" או "סטרסורים", ללא קשר לטבעם של אותם גורמים. בנוסף, סטרס לדידו עלול לגרום לשינויים פתולוגיים ארוכי-טווח.{{הערה|Goldstein, Kopin 2007}}.
"סטרסורים", ללא קשר לטבעם של אותם גורמים, והעלול לגרום לשינויים פתולוגיים ארוכי-טווח.{{הערה|Goldstein, Kopin 2007}}.
סלייה הרחיב את התאוריה שלעל מנגנון התגובה למצבי דחק שתוארה על ידי קנון, להורמונים נוספים, במיוחד בציר ההיפותאלמי-היפופיזרי - אדרנלי, כמרכיבים של תגובה סטריאותיפיתסטריאוטיפית משותפת לכל מצביםהמצבים סטרסוגניםהסטרסוגנים.{{הערה|IJKopin 1995}} סלייה סבר שמגוון רב של מחלות נגרמות על ידי תהליכי הסתגלות מופרזים או לקויים בעת תגובת הסטרס.{{הערה|שם}}.
{{הערה|IJKopin 1995}}
סלייה הכיר, בדומה לקנון, בהבדלים האינדיבידואליים בתגובת הסטרס, הודות להבדלים גנטיים והשפעת הניסיון הפרטי. לגורמים אלה קרא סלייה "גורמי התניה".{{הערה|שם}} בדומה לקנון, סלייה ייחס תגובות [[הומיאוסטזיס|הומיאוסטטיות]] מאוד ספציפיות לבקרה של מערכת העצבים והכיר בכך שהתגובות ההורמונליות הן מן ההכרח פחות ספציפיות מהתגובות הנוירונליות.{{הערה|שם}}. הוא ראה בסטרס תסמונת תגובתית סטראוטיפית הנגרמת על ידי כל העמסה על האורגניזם. עם זאת, מחקרים על התגובות לסטרסורים שונים הצביעו על העובדה שכאשר המנגנונים ההומיאוסטטים אינם הדומיננטים, דפוסי התגובות הבלתי ספציפיות, בייחוד ההורמונליות, שונים מסטרסור לסטרסור. אולם, כפי שהראה סלייה, רוב מצבי הלחץ על הגוף, אם עוברים רמה קריטית, מעוררים מגוון שלם של תגובות נוירו-אנדוקריניות, בעלות פוטנציאל הרסני {{הערה|שם}}.
הוא סבר ש מגוון רב של מחלות נגרמות על ידי תהליכי הסתגלות מופרזים או לקויים בעת תגובת הסטרס.
{{הערה|שם}}.
סלייה הכיר, בדומה לקנון, בהבדלים האינדיבידואליים בתגובת הסטרס, הודות להבדלים גנטיים והשפעת ההניסיון הפרטי. לגורמים אלה סלייה קרא "גורמי התניה"{{הערה|שם}}.
כמו קנון, סלייה ייחס תגובות [[הומיאוסטזיס|הומיאוסטטיות]] מאוד ספציפיות לבקרה של מערכת העצבים והכיר בכך שהתגובות ההורמונליות הן מן ההכרח פחות ספציפיות מהתגובות הנוירונליות.{{הערה|שם}}.
סלייה ראה בסטרס תסמונת תגובתית סטריאוטיפית שנגרמת על ידי כל העמסה על האורגניזם.
אולם מחקרים על התגובות לסטרסורים שונים הצביעו על העובדה שכאשר המנגנונים ההומיאוסטטים אינם הדומיננטים, דפוסי התגובות הבלתי ספציפיות, בייחוד ההורמונליות, שונים מסטרסור לסטרסור.
אולם, כפי שהראה סלייה, רוב מצבי הלחץ על הגוף, אם עוברים רמה קריטית, מעוררים מגוון שלם של תגובות נוירו-אנדוקריניות, בעלות פוטנציאל הרסני {{הערה|שם}}.
אשתו האחרונה הייתה החוקרת לואיז דרווה - סלייה.
| 