מטרד לציבור – הבדלי גרסאות

הגישה הראשונה גורסת כי יש להבין את המונח נזק ממון כפי שהוא מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, סעיף ההגדרות של הפקודה: "נזק ממון – הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". לפי גישה זו, על מנת שפרט יוכל להגיש תובענה, עליו להראות כי נגרמו לו 'הפסד או הוצאה ממשיים', כלומר, נזק גשמי שאינו נזק של אי-נוחות גרידא. כל אדם שסבל נזק שניתן להערכה כספית יוכל להגיש תובענה, אפילו אם הוא אחד מני רבים שסבלו נזק דומה. אדם שסבל נזק שאינו ממוני, אפילו הוא ייחודי לאותו אדם, לא יוכל להגיש תובענה. נראה שגישה זו, אשר זכתה לתמיכתו של [[גד טדסקי |פרופ' טדסקי]], היא גם הגישה המקובלת ביותר בפסיקה. באחד מפסקי הדין המרכזיים בהם נדרש בית המשפט העליון לסוגיית "נזק ממון" (פסק הדין '''תעשיית שעם "דוד" אחים מוברמן ושות' בע"מ נ' אלרועי'''), אף שהשופטים חלקו ביחס למובנו של המונח "נזק מיוחד" המצוי ב[[המשפט המקובל |משפט המקובל]] בהקשר זה, הם היו תמימי דעים בכך שיש לפרש את הדרישה ל"נזק ממון" כמחייבת את קיומו של נזק גשמי. כך, ניתן למצוא פסקי-דין שונים של בתי משפט מחוזיים, חלקם אף מהעשור האחרון, שהלכו בעקבות פירוש זה (לדוג'לדוגמא, דעת הרוב בפסק הדין '''מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' חלבי''').