אלעזר בן חנניה – הבדלי גרסאות

בנו של [[חנניה בן חזקיה]] בן גרון. אלעזר היה פקיד ב[[בית המקדש]], בימי נציבותו של [[גסיוס פלורוס]], בשנת [[66]]. לאחר שניסה פלורוס לגנוב את אוצרות בית המקדש, ונתקל בהתקוממות עממית ב[[ירושלים]], היה עדיין סיכוי להשקיט את המרידה. [[אגריפס השני]] ועמו ה[[כהן|כהנים]] ניסו להרגיע את הרוחות. את המצב החמירה פעולתו של [[מנחם בן יהודה]], ראש ה[[סיקריקיים]], אשר כבש מידי הרומאים את המבצר [[מצדה]] והרג את חיל המצב שם. בד בבד, שכנע אלעזר בן חנניה את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים [[קורבן (יהדות)|זבח]] לשלום הקיסר ב[[בית המקדש]], כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה סמלית בעיקרה, וסימלה כי עול משמעתה של רומא הוסר, וכי המדובר במרד גלוי.

 

 

העם הסתער על החיילים, כבש את העיר העליונה, שרף את ארמונות המלך אגריפס, וכן בתי כוהנים ועשירים, ואת הארכיון בו היו שטרי החוב. אנשיו של אגריפס ואנשי צבא רומי התבצרו במצודת אנטוניה. לאחר מצור, קיבלו היהודים וחיילי אגריפס רשות לעזוב את המצודה, אך הרומאים נותרו נצורים.

בימים אלו הגיע לירושלים מנחם, מנהיג הסיקריקיים, ולקח את הפיקוד על המרידה. הוא נהג בגינוני מלכות, ואף הרג את חנניה, הכהן הגדול, אביו של אלעזר. שלטונו היה קצר ימים ואכזרי. לאחר שהמאיס עצמו על ההמון הירושלמי, התנפלו ההמונים על אנשיו של מנחם ורצחו אותו. אלו מאנשיו של מנחם שנותרו בחיים, ובהם [[אלעזר בן יאיר]] נמלטו אל [[מצדה]] והתבצרו בה.

 

 

עד מהרה הפכה המרידה, אשר מרכזה בירושלים, למרידה בכל רחבי הארץ. תנועת הקנאים, אשר בתחילה היה אלעזר למנהיגה, הפכה לתנועה עממית, ורבים, כ[[שמעון בר גיורא]] הצטרפו אל המרידה. לאחר שסולקו הרומאים מן הארץ, בעקבות תבוסת [[קסטיוס גלוס]] החלה מושלת אספה עממית. אספה זו מינתה את אלעזר בן חנניה למפקד הכוחות ב[[אדום (עם)|אדום]].

לרבי אלעזר בן חנניה מייחסת הגמרא את האימרה {{ציטוטון|זכור את יום השבת - ר' אלעזר בן חנניה אומר: תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם תתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת}} ([[מכילתא]] יתרו, ז').

 

 

==לקריאה נוספת==