אלגירדאס – הבדלי גרסאות

 

בשנת [[1355]] כבש מידי אורדת הזהב את הנסיכויות [[צ'רניהיב]] ו[[נובגורוד סיברסקי]]

 

מצד שני את עול המאבק המקביל בחזית האבירים הטבטונים ניהל אחיו קייסטוטיס, נסיך של [[סמוגיטיה]].

 

==השתייכותו הדתית ומותו - מיתוסים ומסורות סותרים==

לפי הרמן פון טארטברגה ויאן דלוגוש, נשאר אלגירדאס פגאני עד יום מותו בקיץ 1377.

 

כדברי מריה גימבוטאס, "נשרף עם מיטב סוסיו, בבגדיו מכוסי הזהב, וחגור בחגורת כסף, ועם גלימה רקומת חרוזים ואבנים טובות".

 

במבט לאחור ,חסידי הנצרות האורתודוקסית באוקראינה ובבלארוס רואים באלגירדאס חלוץ של האורתודוקסיה הנוצרית. "כרוניקת בוכובייץ" מן המאה ה-16 ו"כרוניקה הוסטינסקה" מן המאה ה-17 טענו כי אלגירדאס התנצר לפי הפולחן האורתודוקסי, בערך לפני נישואיו למריה מוויטבסק בשנת [[1318]]. למרות שאכן נבנו בוילנה בימי מלוכתו מספר כנסיות אורתודוקסיות , הטענות המאוחרות בנוגע לטבילתו לנצרות לא מוצאות סימוכין במקורות בני זמנו ורוב החוקרים דוחים אותן כחסרות בסיס.

עם זאת, כמה היסטוריונים רוסים, כמו בטיושקוב, עומדים על כך כי אלגירדאס היה שליט פרבוסלבי.

ברוסיה, אוקראינה ובליטא.

בספר יזכור של מנזר המערות בקייב, החתום על ידי צאצאים של אלגירדאס, מוזכרת עוד בשנות ה-1460 טבילתו של השליט הליטאי תחת השם הנוצרי "דמטריוס". בעקבות וויצייך ויוק קויאלוביץ' ומקאריוס הראשון, כותב וולודימיר אנטונוביץ' כי ימים אחדים לפני מותו, התנזר אלגירדאס והתקבל למנזר של קתדרלת תאוטוקוס בווילנה, תחת השם "אלכסיוס".

 

==מורשתו==

אלגירדאס השכיל לתמרן בין רוסיה המוסקבאית ובין פולין, דיבר בשפה הליטאית ובין השאר גם בשפה הרוטנית, ונטה לשמור על הצביון הפגאני והנוצרי אורתודוקסי של נתיניו מאשר להתנכר להם ולאמץ את [[נצרות רומית-קתולית|הנצרות הרומית-קתולית]].לעומת זאת, בנו, [[ולדיסלב השני יגיילו|יוגאילה]], עלה על כס מלכי פולין, עבר לדת הנוצרית הרומית-קתולית והקים את [[שושלת היגיילונים]] שמשלה בפוליו וליטא למשך כמאתיים שנה.