קרב דרפאנה – הבדלי גרסאות

בשנת 250 לפנה"ס, השנה הארבע-עשרה למלחמה, החליטו הרומאים לנסות זו הפעם השלישית להכריעה על ידי פלישה לאפריקה. שני הנסיונות הקודמים, (ב-[[260 לפנה"ס|255]] וב-[[260 לפנה"ס|253 לפנה"ס]]), נכשלו. מכיוון שנותרו בידי הקרתגים שני בסיסים ימיים חזקים במערב סיציליה, ערי הנמל ליליבאיון ודרפאנה, פנו קודם הרומאים לכיבושן, כדי לסלק את האיום מעורפו של הצבא העתיד לנחות ולהילחם באפריקה. ניסיונם להכריע את [[המצור על ליליבאום|ליליבאיון]] במצור לא צלח; הקרתגים נלחמו בכל כוחם להגנת מאחזיהם האחרונים באי, והאבידות בקרב צוותי אוניות המלחמה הרומאיות שגויסו למלאכת המצור היו גדולות מאוד. בהוראת הסנאט נאספו ונשלחו מיד אל סיציליה עשרת-אלפים חותרים ומלחים חדשים, כדי לשמור על מוכנותו של הצי המלחמתי החונה בליליבאיון. הקונסול [[פובליוס קלאודיוס פולכר]] (Publius Claudius Pulcher), שקיבל את הפיקוד על הצבא בחלוף שנה למצור (249 לפנה"ס), סבר כי השעה כשרה להנחית התקפת פתע על דרפאנה. הוא שקל ומצא, כי הקרתגים בדרפאנה אינם יודעים על הגעת התגבורת, ועל כן משוכנעים כי אוניות הרומאים אינן כשירות ללחימה בים מחוסר צוותים ולא נשקפת מהן סכנה מיידית. פובליוס קלאודיוס בחר את מיטב הלוחמים בצבא להיות חיילי-צי באוניות, כשמטרתו לפרוץ אל הנמל עם שחר ולכבוש את העיר בהפתעה. בחצות הליל יצאו מליליבאיון 123 אוניות מלחמה רומאיות מבלי שהאויב ירגיש בכך ועשו דרכן במערך טורי לאורך החוף לעבר דרפאנה.

[[קיקרו]] מספר, כי התבוסה בקרב הייתה עונש על חילול כבוד האלים. קודם יציאת האניות לים נהוג היה להסתייע [[אוגור|במנחשים]], כדי לשאול בעצתם של האלים כיצד יעלה הקרב. אך פובליוס "לעג לאלים בדרך הלצה, וכאשר האפרוחים אשר שוחררו מן הכלוב לא אכלו את מזונם, ציווה להטביעם במים, באומרו שישתו אם אינם רוצים לאכול."<ref>קיקרו, על טבע האלים, ספר שני, 7 (בתרגום אביבה קציר).</ref> ואמנם, בעקבות המפלה הצורבת הועמד פובליוס קלאודיוס למשפט העם לא רק על פזיזותו ומצביאותו הכושלת, אלא גם על פגיעה בכבוד האלים, וקנס כבד הושת עליו.

מרקוס טוליוס קיקרו. '''על טבע האלים'''. תרגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח [[אביבה קציר]]. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1992.<br />