העלייה לביריה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מיכל מירושלים (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
|||
שורה 88:
גם לאחר שהובהר כי ההתיישבות בביריה תמשיך להתקיים, עדיין נמשכה פרשת 24 המתיישבים העצורים בידי הבריטים, ובהם שלושה [[קטין|קטינים]]. המתיישבים נעצרו עד תום ההליכים והוגש כנגדם [[כתב אישום]] באשמת החזקת נשק. במהלך חקירתם נדרשו העצירים לתת [[טביעת אצבע|טביעות אצבעות]]. הם סרבו. הופעל כנגדם כוח על מנת לאלצם לעשות כן, ואצבעותיהם נשברו.<ref>'''תולדות ההגנה''', 873</ref>
ב-[[11 במאי]] 1946 פתחו העצירים ב[[שביתת רעב]] כנגד לקיחת טביעות האצבעות בכוח. לאחר שרב ה[[כלא]], הרב [[יעקב גולדמן]], הבטיח להם שעניינם יישמע, הפסיקו העצירים את שביתת הרעב לאחר ארבעה ימים. הורי העצירים, ועמם נשיא [[הועד הלאומי]], [[יצחק בן צבי]] נפגשו עם מפקד [[משטרת המנדט]], הקולונל [[ויליאם ניקול גריי]], וזה הבטיח להם כי ההאשמות על [[עינויים]] תיבדקנה, וכי אם יימצא שיש בהן אמת יענשו האשמים. [[עורך דין|עורך הדין]] [[אהרן חטר-ישי]], ששימש כעורך הדין של "ההגנה", הגיש תלונה רשמית כנגד האחראים.<ref>24 Birya youths end fast, '''The Palestine Post''', 14.5.1946</ref>
ב-[[30 במאי]] התקיים משפטם של נאשמי ביריה ב[[בית דין צבאי]] בהר כנען. העיר צפת הועמדה בכוננות, וכוחות משטרה גדולים שמרו על הסדר. הנאשמים הובאו לבית המשפט, כשהם לבושים במדי חאקי, וכפי שכותב איש ה[[פלסטיין פוסט]] שנכח במקום, לבושים בכיפות, ומגודלי [[פאות]]. הם נראו בקו הבריאות על אף העינויים שעברו, אך לאחד מהם הייתה תחבושת מסביב לצווארו. התובע, ליוטננט קולונל קמפבל, סיפר כי ביריה לא הייתה היאחזות חקלאית כי אם מוצב צבאי, שבו בוצעו אימונים בלתי חוקיים. מטעם הנאשמים דיבר ראש תנועת "[[המזרחי]]" הרב [[מאיר בר-אילן]] שהסביר כי המדובר בנקודות יישוב מבודדות, וכי על תושביהן להגן על עצמם. משה לוינסון, תושב עין זיתים, תיאר כיצד הותקף המקום פעמים רבות בזמן [[המאורעות]].<ref>Birya Settlers Plead Guilty,'''The Palestine Post''', 31.5.1946 </ref> לאחר מכן הודו כל הנאשמים בהאשמות המיוחסות להם. כאשר התבקשו הנאשמים עצמם לשאת את דברם, קם יהודה ניצן (בלום), מפקד [[המחלקה הדתית של הפלמ"ח]], (ולימים [[דרגות צה"ל#אלוף משנה|אלוף משנה]] ב[[צה"ל]], ו[[היועץ הכספי לרמטכ"ל]]) ואמר בפני השופטים:
| |||