ויקיפדיה

וידאו ארט – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ תיקון קישור
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: הפסקול, פסקול
שורה 1:
[[קובץ:Electrinic Superhighway.jpg|ממוזער|שמאל|250px|"'''אוטוסטרדה אלקטרונית'''" ([[1995]]), [[מיצב]]-וידאו מאת [[נאם ג'ון פייק]]. מוניטורים, פס קולפסקול ואורות ניאון בצורת מפת [[ארצות הברית]].]]
'''וידאו ארט''' (ב[[אנגלית]]: Video Art - אמנות וידאו) הוא תחום ב[[אמנות]] המשתמש בדימויים דיגיטאלים המלווים בדרך כלל ב[[פסקול]]. הווידאו ארט עושה שימוש בטכנולוגיות דיגיטאליות כגון [[וידאו]] או [[DVD]] לשם אחסון והקרנה של יצירת האמנות. טכנולוגיות אלו משמשות מצע ליצירות ב[[ז'אנר|ז'אנרים]] אמנותיים שונים כגון [[אנימציה]], [[קולנוע תיעודי]], יצירות בעלות גוון [[סוריאליזם|סוריאליסטי]]-[[פואטיקה (אריסטו)|פואטי]] ועוד.
 
שורה 48:
האמן [[טוני אורסלר]] (Tony Oursler) יוצר [[מיצב וידאו|מיצבי וידאו]] המשלבים פיסול ומייצב. אורסלר יוצר [[האנשה]] של החפצים, דוגמת [[בובה|בובות]], על ידי הקרנת וידאו עם פני דמות אנושית על גבי הבובה. בעבודה "ספה" (1994), לדוגמה, מופיעה ספה ביתית ומתחתיה שוכבת בובה עליה אשר בוכה, מיללת ומדברת אל הצופים, תוך שהאמן מקרין עליה פנים אנושיות. "ערמת סמרטוטים זו בגודל אדם, המייצגת דמות אנוש, מאפשרת לטוני אורסלר לעשות שימוש בפאתטי כדי להעמיד את הצופים על כך שהגוף בעולמנו הטכנולוגי-עד-זרא עומד בפני הכחדה". <ref>ראו: '''ארטפוקוס''', 1996, עמ' 15 (קטלוג התערוכה מופיע ללא שם עורך או הוצאה).</ref>
 
[[דאגלס גורדון]] (Douglas Gordon) משתמש בטכניקת השידור הדיגיטאלית כדי לבדוק את היחס בין הצופה לבין האמנות. בעבודתו "24 שעות פסיכו" (1993), הקרין גורדון את סרטו של [[אלפרד היצ'קוק]] - "[[פסיכו]]" (1960), כשהוא מאט את מהירות הסרט עד להקרנתו ביחידה הבסיסית של סרט - כפרמים בודדים. העבודה מוצגת כהקרנה ללא פס הקולהפסקול של הסרט, על גבי מסך בחלל כמיצב וידאו פיסולי שסביבו יכול הצופה לנוע. אלמנטים [[נרטיב|נראטיביים]] קולנועיים כגון מתח והשהייה או רצף זמן הופכים בצורת הקרנה זו למופשטים, על ידי ניתוק התמונה מן הנראטיב הקולנועי. גורדון תיאר את העבודה כמהלך "תאורטי ואנטי-תאורטי בו זמנית" וכנסיון לעורר ולעודד שאלות מוסריות על ידי ההקשר האמנותי: "הכאוס הזה וכל רעיון ההיפוך ובלבול היוצרות, המבנה שקורס לתוך עצמו ברגע שהוא נבנה". <ref>ראו: "דאגלס גורדון על דאגלס גורדון", '''סטודיו, כתב עת לאמנות''', מס' 95, יולי-אוגוסט 1998, עמ' 24. על גורדון ועל העבודה "24 שעות פסיכו" ראו: ברק, עמי, "דאגלס גורדון: מדריך מקוצר לדחיסה ושחרור של תמונות וטקסטים", '''סטודיו, כתב עת לאמנות''', מס' 95, יולי-אוגוסט 1998, עמ' 20-23; '''Douglas Gordon, Timeline''', Moma, N.Y.City, 2006 </ref>
 
הופעת הטכנולוגיה הדיגיטאלית יצרה באופן [[פרדוקס|פראדוקסאלי]] רצון של אמנים שונים לחתור אל שימוש באמצעים קולנועיים. <ref>ראו: "רב שיח: הדימוי המוקרן באמנות העכשווית", '''וידאו Zero, בדרך לקולנוע''', מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 102-103.</ref> חלק מגישה זו מאופיין בשימוש [[מצלמת וידאו|בצילום]] בפילים, כלומר ב[[סרט צילום]], במקום בצילום דיגיטאלי, ובנסיון של יצירת רצף עלילתי קולנועי. הדוגמה הבולטת למגמה זו היא עבודתו של האמן [[מת'יו בארני]] (Matthew Barney) אשר יצר סידרה של סרטי וידאו ארט ארוכים המוקרנים על מסך גדול כסרט קולנוע. בארני, יצר את הסרטים בתהליך הפקה מורכב הדומה לתהליך הפקת סרט קולנוע, והוא גם מתעקש להקרין את הסרטים הללו בצורה דומה. הסדרה, שנקראת "קרימסטר" (CREMASTER, בעברית: [[שריר]] מרים ה[[אשך]]), מתארת התרחשויות בעלות אופי [[סוריאליזם|סוריאליסטי]] ועמוסה ב[[איקונוגרפיה]] פרטית [[ארוטיקה|אירוטית]] ו[[הומואירוטיקה|הומואירוטית]] אותה פיתח האמן. הנטייה לספקטאקל הקיימת בעבודותיו של בארני, כמו גם חוסר המסחריות שבעבודתו אשר מקורה בשימוש בשפה חזותית [[מטאפורה|מטאפורית]], הם אלו המשייכים אותו אל תחום האמנות והווידאו ארט. התפאורה והתלבושות המורכבות של הסרטים הופכת לעתים ל[[מיצב]] אותם מציג בארני בגלריות ובחללי תצוגה אחרים.
שורה 54:
==וידאו ארט בישראל==
{{ערך מורחב|וידאו ארט בישראל}}
הווידאו ארט הישראלי התפתח במידה רבה באופן המקביל להתפתחותו באירופה ובארצות הברית. החל משנות השישים השתמשו אמנים ישראלים במצלמה כדי לתעד [[מיצג|מיצגים]] ופעולות אמנותיות אחרות שיצרו. השפעתה הנרחבת של האמנות המינימליסטית והמושגית בישראל תרמה רבות לפיתוחו של המדיום בישראל. בין האמנים הראשונים שעסקו בקולנוע נסיוני בישראל היו חברי קבוצת "[[עשר פלוס]]". הקבוצה אשר הייתה חסרת אידאולוגיה אמנותית מוגדרת, התאגדה סביב קשרים חברתיים וסגנון אמנותי דומה. פעילותם האמנותית כללה גם תערוכות וערבים אמנותיים ובהם הקרינו סרטים נסיוניים. [[רפי לביא]], מראשי הקבוצה, יצר סרטים במצלמת 8 מ"מ בסגנון אותו כינה "אבסטרקט לירי-קינטי"<ref name="הערה_א">ראו: טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", '''וידאו Zero, בדרך לקולנוע''', מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 70.</ref>. בעבודות אלו חקר את היחס בין הדימוי לבין קליטת המשמעות באופן דומה ל[[אמנות מושגית|אמנות המושגית]]. בסרט "גרניום" (1974), הציג לביא שיטוט מתועד בעיר [[תל אביב]]. הסרט עבר מניפולציות טכניות שונות כגון מריחת האמולסיה ב[[אקונומיקה]], [[חשיפה (צילום)|חשיפת יתר]] של סרט הצילום ועוד. גם [[פסקול|פס הקולהפסקול]] של הסרט משופע מניפולציות קולאז'יסטיות. לביא בוחר "להצמיד קטע של כינור של [[פגניני]] לתמונה דהויה עד כדי הפשטה של רחוב יונה הנביא. תנועת ההליכה של המצלמה, הנעשית יותר ויותר נמרצת, וטשטוש הפרטים גורמים למטמורפוזה של הרחוב" <ref>ברזל, גבי, "הקולנוע של רפי לביא", '''המדרשה''', כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס' 2 - בקשר לרפי, 1999, עמ' 228-236.</ref>. אחר כך מתחלפת המוזיקה בשיחה שבה מספר המוזיקאי [[ג'ון קייג']] שלושה סיפורים. בהמשך הסרט צירף לביא הקלטה מן הרדיו ובה הוא מתאר את אנדרטת השואה של [[יגאל תומרקין]] ב[[כיכר רבין]], פסל של [[אילנה גור]] ופסל רחוב נוסף<ref name="הערה_א" />.
 
אמן אחר, [[יאיר גרבוז]], הציג סרטים בעלי אופי קולאז'י ובהם דימויים השייכים לעולם האמנות ולתרבות הישראלית. בעבודה "צייר למשל ערבי" (1979), אותה הציג גרבוז בפתיחה תערוכתו של רפי לביא ב[[מוזיאון תל אביב]], נעשה שימוש בשני מסכים נפרדים. על האחד הוקרנו שקופיות שונות ובהן [[דימוי חזותי|דימוים]] של כד חרס, בית זמני, נשים, האות צ' כסמל [[צה"ל]] ועוד. על המסך השני הוקרן סרטון הערוך מתוך "[[יומן כרמל - הרצליה|יומני כרמל]]" המציגים התרחשויות הקשורות ל[[מלחמת ששת הימים]] לצד טקס [[טבילה (נצרות)|טבילה]] [[נצרות|נוצרי]] בירדן ואירועים נוספים. פס הקולהפסקול הנלווה להקרנה הכיל ערבוב בין שירם של [[נתן אלתרמן]] ו[[מרדכי זעירא]] "ליל גליל", קולו של האמן המקרין קטעי טקסט ועוד. <ref>ראו: גרבוז, יאיר, "בקשר לרפי, כתם כתר קטשופ אהבה", '''המדרשה''', כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס' 2 - בקשר לרפי, 1999, עמ' 69-70. במאמר מתארך גרבוז את העבודה לשנת 1980. התארוך לשנת 1979 מתבסס על מאמרה של אילנה טננבאום.</ref> עבודתו של גרבוז "נוגעת בשאלות היסוד של ההקרנה הקולנועית. בהבניה של חווית הצפייה גרבוז עוסק בשאלה הבסיסית של המשך". תוכנו של הסרט "נוקט בתמונת העולם המוסדית הציונית של שנות ה-50 כדי לנגח באמצעותה את תמונת העולם של ישראל ב-1979". <ref>טננבאום, אילנה, "חקירות קולנועיות באמנות הישראלית", '''וידאו Zero, בדרך לקולנוע''', מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 74-75.</ref>
 
רובם של האמנים הישראלים הציגו בעבודתם בחינה של המציאות הישראלית מתוך מרכיביה התרבותיים. בעבודה "טרטוריות - מרחב מחיה" (1976) הציג האמן [[מיכאל דרוקס]] שני משתתפים המתועדים כשהם משחזרים את משחק הילדות "ארצות" ובו המשתתפים תוקעים סכין בחול ומנסים ובכך הם מנסים להשתלט על השטח העומד לרשות המשתתפים. <ref>על העבודה ראו: גינתון, אלן, '''"העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות''', מוזיאון תל אביב, עמ' 52, 196-197.</ref> כמעט 40 שנים מאוחר יותר, בתחילת העשור השני של [[המאה ה-21]], יצר [[עמיעד אברהמס]] את העבודה "עוד מנה" <ref> עבודתו של [[עמיעד אברהמס]], [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4205439,00.html עוד מנה], ב[[ווינט]], 20.03.2012 </ref> המתארת את ההוויה האינטנסיבית־טראומטית המאפיינת את המרחב הציבורי הישראלי.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/וידאו_ארט"