הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי – הבדלי גרסאות

מ
מ (בוט החלפות: טורקי, לעתים, ארגו\1, אוכלוסייה)
בשנת 1219 פלשו המונגולים לתחומי האמפריה של חווראזם בשלושה ראשים, והחלו להחריב אותה. במרץ 1220 ריכז ג'ינגיס חאן את צבאותיו סביב העיר [[סמרקנד]], והטיל עליה מצור. העיר נפלה לידיו תוך זמן קצר, למרות שהכוח המגן כלל כמאה אלף חיילים. בשלב זה החליט ג'ינגיס חאן לשלוח כוח של 30 אלף לוחמים, בפיקוד המצביאים סובוטאי וג'אבאי וחתנו טוגוצ'אר, ללב האמפריה החווראזמית, במטרה ללכוד/להרוג את שליטה, השאה מוחמד השני.
 
לכאורה, ההחלטה לשלוח כוח פרשים קטן יחסית לצוד את השליט החזק ביותר בעולם המוסלמי, שלרשותו עמד עדיין צבא של כ-400 אלף לוחמים, נראית נועזת ומסוכנת. הצבא המונגולי חדר בשלב זה רק לשוליים הצפון-מזרחיים של האמפריה החווראזמית, אזור טראנס אוקסאניה (בין הנהרות סיר דאריה והאמו דאריה). השאה עדיין שלט על מרבית שטחי האמפריה העצומה שלו (שכללה את שטח איראן של היום ואת רוב שטח אוזבקיסטאן, טורקמניסטן ואפגניסטן) ויכול היה לגייס שם ללא קושי צבאות גדולים חדשים. אבל ג'ינגיס חאן הבין שהדרך המהירה ביותר להכניע את האמפריה החווראזמית היא להשתמש בטקטיקה של הלם וטרור. מטרתו הייתה לאלץ את מוחמד השני להיות במנוסה כל הזמן, ולהתמקד אך ורק בהישרדותו האישית. אסור היה לתת לו שהות מספקת לגייס צבאות חדשים ולארגן את ההתנגדות לפלישה המונגולית. לכן נתן ג'ינגיס חאן למפקדי כוח המרדף שלו את ההוראות הבאות: "אל תשובו אלא אם כן לקחתם אותו [את השאה מוחמד] שבי. אם ינוס מלפניכם, צאו בעקבותיו בעקבותיו דרך ארצותיו, לכל אשר יפנה. חונו כל עיר אשר תכנע, אך השמידו ללא רחם כל אשר יעמוד בפניכם ויתנגד לכם" <ref>מיכאל פראודין, '''הכיבוש הגדול-קיסרות המונגולים''' (הוצאת [[מערכות]], 1966), עמוד 141</ref>.
[[קובץ:Khwarezmian Empire 1190 - 1220 (AD).PNG|שמאל|ממוזער|250px|האמפריה החווראזמית ערב הפלישה המונגולית]]
מוחמד השני נמצא ב[[בלאח]], בצפון אפגניסטן של היום, כאשר נודע לו לראשונה על כוח המרדף המונגולי, שנשלח ללכוד אותו. צבאותיו הגדולים היו מפוזרים בכל רחבי ממלכתו, ותחת פיקודו עמד רק כוח קטן של משמר הראש שלו. הוא לא סמך על נאמנות האוכלוסייה המקומית בשטחי אפגניסטן, שסופחו לממלכתו רק זמן קצר לפני כן, ולכן נמלט תחילה לעיר [[מראב]] (בשטח טורקמניסטן של היום), ולאחר מכן לעיר [[נישפור]] במחוז חוראזאן (בצפון-מזרח איראן של היום). כוח המרדף המונגולי התחקה על עקבותיו ללא הפוגה, כשהוא עובר לעתים מרחק של 80 מייל ביום. בהתאם להוראות ג'ינגיס חאן, המונגולים נמנעו מפגיעה במקומות ישוב שנכנעו להם, וסיפקו מזון ואספקה להמשך המרדף, ואף הפקידו עליהם מושלים מקומיים (במקום המושלים ממוצא טורקי, שמונו על ידי השליטים החווראזמים), ואילו כל עיר שהתנגדה להם (למעט מבצרים חזקים במיוחד, שלא ניתן היה לכבוש אותם בסערה) נכבשה ללא רחם והועלתה באש. כאשר טוגוצ'אר, חתנו של ג'ינגיס חאן, פעל בניגוד להוראותיו, וכוחותיו בזזו עיר, שנכנעה קודם לכן לטומאן (מסגרת צבאית שכללה עשרת אלפים לוחמים. כוח שווה ערך לדיוויזיה מודרנית) בפיקודו של ג'אבאי, הוא הודח באופן מיידי מהפיקוד על הטומאן שלו (שהועבר תחת פיקודו של סובוטאי) והורד לדרגת חייל פשוט. המדיניות המונגולית הצליחה לזרוע פירוד בין האוכלוסייה הפרסית המקומית, לבין חיילות המצב החוורזאמים, שהיו ממוצא טורקי, ושמרו בדרך כלל על נאמנות לשאח מוחמד. כתוצאה מכך, ערים רבות נכנעו לכוח המרדף המונגולי ללא התנגדות.