הפארק הלאומי לורנץ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 15:
ב-[[1919]] הכריזה ממשלת [[הודו המזרחית ההולנדית]] על הקמת המונומנט הטבעי לורנץ, שהשתרע על פני 3,000 קמ"ר. ב-[[1978]] הכריזה ממשלת אינדונזיה על 21,500 קמ"ר כ[[שמורת טבע]]. הפארק הלאומי הוקף ב-[[1997]], על פני 25,056 קמ"ר. כעבור שנתיים הוכרז הפארק כאתר מורשת עולמית, למעט שטח בגודל 1,500 קמ"ר שלא נכלל בשל עבודות הכרייה המתבצעות בו.
הפארק מחולק לשתי [[ביומה|ביומות]]: שפלה ואזור גבוה. אזור השפלה נמצא בדרום הפארק, והוא מורכב מ[[ביצה (סביבה טבעית)|ביצות]] רחבות שגובלות בביצות [[מנגרובים]] המגיעות עד ל[[ים אראפורה]]. האזורים הגבוהים של הפארק נמצאים בחלקו הצפוני, ובהם נכללים 210 קילומטרים מתוך 692 קילומטרים של [[רכס הרים|רכס]] מאוקה (Maoke), שבו נמצאים ההרים הגבוהים ביותר ב[[אוקיאניה]]. קטע הרכס שבגבולות הפארק מתחלק לשני רכסים בעלי שמות עצמאיים: ג'איאוויג'איה (ב[[מאלאית]] : "נצחון הנצחונות") וסודירמן
<ref>על שם "ג'נדראל" הגנרל סודירמאן ממיסדי צבא [[אינדונזיה]]</ref>. ה[[קרקע]] של הפארק מתחלק לתשע קבוצות עיקריות: ביצות חופים, ביצות [[כבול]], [[חוף|חופים]], [[טראסה|טראסות]] מקוטעות, מדרונות הרים, [[מניפת סחף]], [[עמק]]ים מעוקלים, עמקי [[סחף]], ופסגות אלפיניות. העמקים שבפארק נחצבו על ידי ה[[נהר]]ות הזורמים מראש ההרים לאורך מישורי הסחף הרחבים, ומימיהם מוליכים [[משקע (גאולוגיה)|משקעים]] שמהם נבנה חוף הים. כיוון שחוף הפארק אינו מישורי באופן מלא נוצר מפל [[מליחות]] בקרקע המגיע עד למניפת הסחף של הפארק, ומפל זה משפיע על אופי ה[[מערכת אקולוגית|מערכת האקולוגית]] ותלוי גם במקווי המים שבפארק. הנקודה הגבוהה ביותר ברכס סודירמן היא גונונג דאאם (4,922 מטרים), והנקודה הגבוהה ביותר ברכס ג'איאוויג'איה היא פסגת טריקורה (4,730 מטרים). הנקודה הגבוהה ביותר בפארק כולו היא פסגת פירמידת ג'איאקסומה שבהר פונצ'אק ג'איה, המתנשאת לגובה של 5,030 מטרים. ההרים שבפארק נוצרו בעקבות התנגשויות בין [[הלוח האוסטרלי]] ו[[הלוח הפסיפי]], שהרימו [[סלע מותמר|סלעים מותמרים]] מה[[קרטיקון]] ומה[[אאוקן]]. במהלך ההתנגשויות נוצרו [[העתק]]ים שדרכם עברו [[סלע יסוד|סלעי יסוד]] כגון [[נחושת]] ו[[זהב]]. במהלך ה[[פלייסטוקן]] התרחשה פעילות [[טקטוניקת הלוחות|טקטונית]] שכללה, בין היתר, התרוממות נוספת של הרים וירידה של גובה פני הים, ובאופן זה נוצרה ה[[טופוגרפיה]] הנוכחית של הפארק. במזרח הפארק שוכן עמק נהר באליים, שמהווה דוגמה לטופוגרפיית [[אבן גיר|אבן הגיר]] המחוספסת ו[[קרסט]] [[אבן חול]], ויש בו גם [[מערה|מערות]] רבות שבהן התגלו שרידי [[מאובנים]] של [[צמחים]] ושל [[בעלי חיים]], שמהם הצליחו ללמוד על התפתחות הסביבה הטבעית בפפואה.
| |||