אהרן בכר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
שורה 37:
העורך הראשי של העיתון, דב יודקובסקי, ידע לזהות את הכישרון של הכתב הצעיר, ומהר מאוד הרחיב את נוכחותו של אהרון בכר בכל חלקי העיתון: הוא היה בעל טור פוליטי נוקב 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי, שכונה גם "[[פתחלנד#שימוש מאוחר במונח|פתחלנד]]" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים, שהיו קרובים לליבו של בכר. הוא תרם במהלך השבוע מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות' , חלק של העמודים הפנימיים של העתון, ונהג לכתוב טור אישי משעשע במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים '[[מכבי יפו]]'. הוא שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם [[אורי פורת]], חברו הטוב.
 
בין שני העורכים של 'ברחבי המדינה', אהרון בכר ואורי פורת, התהדקו היחסים לכדי חברות ארוכת שנים, שהייתה דוגמה מוצלחת לגשר שבנו בין שני קצוות פוליטיים מובהקים: אורי פורת ייצג את 'הימין הקיצוני' בעוד אהרון בכר תפס את המשבצת של 'השמאל הסהרורי'. חילוקי הדיעות התהומיים ביניהם שימשו אותם כדי להכות זה בזה חבטות פוליטיות מילוליות, בוויכוחי אין קץ מלאי הומור וצחוק על כוסות בירה ויין, וטוב שיהיה גם אבטיח וקצת גבינה בולגרית על השולחן.
 
אהרון בכר היה עיתונאי חד עין ואוהב אדם. מקום עבודתו היה בבארים האפלולים של תל אביב עם הזונות והשתיינים ובמזנון [[הכנסת]] בירושלים, עם נבחרי האומה, שהיו גוהרים ללחוש על אוזנו כמה סודות לפרסום.
 
רבים העריצו אותו גם בשל אישיותו המורכבת והממגנטת. אנשים נמשכו אליו, וחששו מפניו. אך בעיקר אהבו לבלות במחיצתו, וזאת על אף, ואולי בעיקר, משום שהוא התמקדשהתמקד בשיחותיו בנושאי חברה ופוליטיקה. סקרן, נהג להקשיב לדיעותיולדעותיו של 'האיש ברחוב' אותו פגש לאורך היום בשיטוטיו בין בתי הקפה ועימו היהועמו נכנס לשיחה בכוונה רבה. הוא היה 'האיש' שממנו ינק את חומרי הכתיבה שלו.
 
בכל מקום בו בחר להתיישב 'לכוסית קטנה', הפך מהר מאוד אבן שואבת לעתונאים, שחקנים, פוליטיקאים, בעלי טורים ואנשים, שזיהו אותו, וביקשו את חברתו. חבורתו הקבועה כללה קבוצה גדולה יחסית ובה, בין היתר: [[אורי פורת]], [[דן בן אמוץ]], [[עמנואל בר קדמא]], [[בלה אלמוג]], [[חיים אסא]], [[אלכס אנסקי]], [[רמי טל]], [[נתן זהבי]], [[לאה אתגר]], [[עמוס קינן]], [[אברהם בן-שלום]], [[אמנון דנקנר]], [[שייקה בן פורת]], שחקני "[[הבימה]]" [[ניסים עזיקרי]] ו[[אברהם רונאי]], מבקרת התיאטרון [[שוש אביגל]] , המשורר [[יאיר הורביץ]], בת זוגו [[סימה אלה]] – ולפעמים הצטרף גם המו"ל , [[נח מוזס]], לשולחן.
 
אין כמעט נושא שבכר לא נגע בו במגע של סאטירה והגות., ברגישות ובחוכמה: דיוקנאות של אישים, של פוליטיקאים ואנשים נטולי ייחוס מיוחד. הוא הביע דעותיו בנושאי השלום ומלחמות ישראל בהן גם השתתף ככתב בשדה הקרב, הוא נשלח לגבול [[קמבודיה]] ולאפריקהול[[אפריקה]], ושלח רשמיו מנסיעה סנטימנטלית למולדת הבולגרית – בשנים שהייתה עוד אפופת מיסתורין מאחורי [[מסך הברזל]], בעת ביקור בגרמניה שעסק בחשבון נפש, מפריז שהוא כהשכה אהב, על ילדותו ביפו, סיפורי תל אביב של לילה, בתי היין בירושלים והפארסה של חיי החברה ("הסוסייטי") הגבוהה, השכבות החלשות בחברה וכמובן, קטעים אישיים כמו המכתב שכתב לאלוהים:
:"...האמת היא, אלוהים אדירים, שחילוקי הדיעות בינינו לא התחילו לא היום ולא אתמול. בפעם ההראשונה ששמעתי את שמך הגדול – עוד לפני שידעתי מי אתה ומה אתה – התחלתי לפחד מפניך. הייתי אז בן שלוש או ארבע. לא זוכר מה בדיוק עשיתי ובמה פשעתי. אני רק זוכר שאמרו לי: "אלוהים יעניש אותך". לא היה לי מושג מי אתה ולא ידעתי מה יש לך נגדי. האמת? לא העלתי בדעתי, במה אתה מסוגל להעניש אותי, ומה אתה כבר יכול לעשות לי. הבנתי רק דבר אחד: צריך להזהר מפניך.... תסכים איתי, אלוהים אדירים, שהדרך הטובה להימלט מפני פחדים אלה היה להתכחש לעצם קיומך...."
 
===משנתו העיתונאית===
'כבד לשון וקל קלידים', העיד על עצמו אביר מסדר מכונת הכתיבהבכר. בראיון שנתן לגלי צה"ל סיפר על היחס המיוחד שיש לו למילים: "נדמה לי", כך הסביר , "שהדבר הראשון ששאלתי את עצמי, ברגע שבו עמדתי על דעתי כילד היה, מה זו מילה. למה היא משמשת? האם היא נועדה לבטא מחשבות, או נועדה להסתיר אותן. האם היא נועדה לומר את האמת או לחפות עליה. האם היא נועדה לבטא רגשות או לחפות על רגשות. במרוצת השנים למדתי, שאפשר, בעצם, לעשות במילה כל מה שאתה רוצה. גם לבטא מחשבות ורגשות וגם להסתיר באמצעותה את אותן מחשבות ורגשות בדיוק."
 
"במרוצת השנים למדתי, שאפשר, בעצם, לעשות במילה כל מה שאתה רוצה. גם לבטא מחשבות ורגשות וגם להסתיר באמצעותה את אותן מחשבות ורגשות בדיוק.
 
..."אני זוכר, שהמילה הכתובה הראשונה, הציצה אלי מתוך עיתון, עוד לפני שיכולתי לקרוא אותה. תמהתי, האם זו המילה שאנחנו גם משתמשים בה בשפת היום-יום, בשפת הדיבור שלנו בבית, במטבח, בחדר האורחים, ביני לבין הורי; או שיש מילים אחרות, גבוהות מאיתנו, חגיגיות מאיתנו, שאני כילד אינני רשאי להשתמש בהן"...