אהרן בכר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 31:
"אהרון בכר היה מגדולי העיתונאים של תקופתו", כתב עליו אתר ynet{{כ}}{{הערה|[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3818013,00.html אתר ynet]}}. הוא היה ליברלי ורדיקלי בדעותיו הפוליטיות משחר נעוריו. ההתנסות הראשונה שלו בכתיבה הייתה בגיל 16 כאשר פרסם מענה חריף למאמר של משה סנה באחד העיתונים המפלגתיים. לאחר שירותו הצבאי החל לכתוב בשבועון "[[העולם הזה]]". את השבועון עזב בטריקת דלת, שהניבה את הספר פרי עטו "הנדון: אורי אבנרי", (הוצאת יפעת, 1968). ביקורת על פעילותו של [[אורי אבנרי]], הבעלים והעורך הראשי, אותו העריץ ותעב בעת ובעונה אחת.
 
את הקריירה שלו ב'ידיעות אחרונות' החל בשנת [[1969]], ככתב שטח לא מוצלח במיוחד. הפריצה הגדולה שלו אירעה כאשר החליף את הכתב לענייני משפט שיצא לחופשה. אהרון בכר בחר להביא לעיתון סיפורים מבית המשפט, שהזכירו לכול את [[דיימון ראניון]] האמריקאי. התוצאה הניבה את המדור הפופולרי "מאזני צדק" ואת הז'ארגון העיתונאי החדש. "מאזני צדק" הביא סיפורים אנושיים, מצחיקים ונוגעים ללב על עבריינים קטנים, כייסים וגנבים, שעמדו מול כס המשפט וביקשו את רחמיו. "אבא שלי שיכור ואמא שלי זונה" טענו לקולת העונש, שימש מאז ועד היום מטבע לשונית אותה טבע אהרון בכר.
 
העורך הראשי של העיתון, דב יודקובסקי, ידע לזהות את הכישרון של הכתב הצעירבכר, ומהר מאוד הרחיב את נוכחותו של אהרון בכר בכל חלקי העיתון: הואבכר היה בעל טור פוליטי נוקב, 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי, שכונה גם "[[פתחלנד#שימוש מאוחר במונח|פתחלנד]]" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים, שהיו קרובים לליבו של בכר. הוא תרם במהלך השבוע מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות' , חלק של העמודים הפנימיים של העתון, ונהג לכתוב טור אישי משעשע במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים '[[מכבי יפו]]'. הוא שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם [[אורי פורת]], חברו הטוב.
"מאזני צדק" הביא סיפורים אנושיים, מצחיקים ונוגעים ללב על עבריינים קטנים, כייסים וגנבים, שעמדו מול כס המשפט וביקשו את רחמיו. "אבא שלי שיכור ואמא שלי זונה" טענו לקולת העונש, שימש מאז ועד היום מטבע לשונית אותה טבע אהרון בכר. "מאזני צדק" היווה נקודת מפנה הן בקריירה של אהרון בכר, והן בהצלחתו של 'ידיעות אחרונות'. קוראים רבים החלו לקנות את העיתון בגלוי, כדי לקרוא את אהרון בכר, ובכך הוענקה לעיתון לגיטימציה וחשיבות בציבור שלא הייתה לו, בהשוואה ל'מעריב' שהוערך רציני ומכובד .
 
בין שני העורכים של 'ברחבי המדינה', אהרון בכר ואורי פורת, התהדקו היחסים לכדי חברות ארוכת שנים, שהייתה דוגמה מוצלחת לגשר שבנו בין שני קצוות פוליטיים מובהקים: אורי פורת ייצג את 'הימין הקיצוני' בעוד אהרון בכר תפס את המשבצת של 'השמאל הסהרורי'. חילוקי הדיעותהדעות התהומיים ביניהם שימשו אותם כדי להכות זה בזה חבטות פוליטיות מילוליות, בוויכוחי אין קץ מלאי הומור וצחוק על כוסות בירה ויין.
העורך הראשי של העיתון, דב יודקובסקי, ידע לזהות את הכישרון של הכתב הצעיר, ומהר מאוד הרחיב את נוכחותו של אהרון בכר בכל חלקי העיתון: הוא היה בעל טור פוליטי נוקב 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי, שכונה גם "[[פתחלנד#שימוש מאוחר במונח|פתחלנד]]" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים, שהיו קרובים לליבו של בכר. הוא תרם במהלך השבוע מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות' , חלק של העמודים הפנימיים של העתון, ונהג לכתוב טור אישי משעשע במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים '[[מכבי יפו]]'. הוא שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם [[אורי פורת]], חברו הטוב.
 
בין שני העורכים של 'ברחבי המדינה', אהרון בכר ואורי פורת, התהדקו היחסים לכדי חברות ארוכת שנים, שהייתה דוגמה מוצלחת לגשר שבנו בין שני קצוות פוליטיים מובהקים: אורי פורת ייצג את 'הימין הקיצוני' בעוד אהרון בכר תפס את המשבצת של 'השמאל הסהרורי'. חילוקי הדיעות התהומיים ביניהם שימשו אותם כדי להכות זה בזה חבטות פוליטיות מילוליות, בוויכוחי אין קץ מלאי הומור וצחוק על כוסות בירה ויין.
 
אהרון בכר היה עיתונאי חד עין ואוהב אדם. מקום עבודתו היה בבארים האפלולים של תל אביב עם הזונות והשתיינים ובמזנון [[הכנסת]] בירושלים, עם נבחרי האומה, שהיו גוהרים ללחוש על אוזנו כמה סודות לפרסום.
 
רבים העריצו אותו גם בשל אישיותו המורכבת והממגנטת. אנשים נמשכו אליו וחששו מפניו. אך בעיקר אהבו לבלות במחיצתו, וזאת על אף, ואולי בעיקר, משום שהתמקד בשיחותיו בנושאי חברה ופוליטיקה. סקרן, נהג להקשיב לדעותיו של 'האיש ברחוב' אותו פגש לאורך היום בשיטוטיו בין בתי הקפה ועמו נכנס לשיחה בכוונה רבה. הוא היה 'האיש' שממנו ינק את חומרי הכתיבה שלו.
 
בכל מקום בו בחר להתיישב 'לכוסית קטנה', הפך מהר מאוד אבן שואבת לעתונאים, שחקנים, פוליטיקאים, בעלי טורים ואנשים, שזיהו אותו וביקשו את חברתו. חבורתו הקבועה כללה קבוצה גדולה יחסית ובה, בין היתר: [[אורי פורת]], [[דן בן אמוץ]], [[עמנואל בר קדמא]], [[בלה אלמוג]], [[חיים אסא]], [[אלכס אנסקי]], [[רמי טל]], [[נתן זהבי]], [[לאה אתגר]], [[עמוס קינן]], [[אברהם בן-שלום]], [[אמנון דנקנר]], [[שייקה בן פורת]], שחקני "[[הבימה]]" [[ניסים עזיקרי]] ו[[אברהם רונאי]], מבקרת התיאטרון [[שוש אביגל]] , המשורר [[יאיר הורביץ]], בת זוגו [[סימה אלה]] – ולפעמים הצטרף גם המו"ל, [[נח מוזס]], לשולחן.