ארי אבנר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 23:
* ג' קונראד, '''הסוכן החשאי''', תל אביב 1981 (מאנגלית)
* '''עיתונות-המחתרת היהודית בוורשה''' (תרגומים מיידיש), כרכים ראשון ושני, ירושלים תש"מ
 
 
דברי הערכה לארי אבנר ז"ל
 
כבוד הנשיא, חברי האקדמיה, ברי אבנר,
 
ארי אבנר נולד בקובנה שבליטא ב-1925. יידיש ורוסית ידע כמובן על בוריין. לימים גם תרגם מספרותן, וביידיש הליטאית המושלמת והיפה שבפיו אף שידר ב"קול ישראל". ב-1936, כשהיה בן 11, עלה ארצה עם הוריו ונחשף לעברית המדוברת של ילידי הארץ. ואולם עברית ידע עוד מליטא, וכך סיפר על מפגשו הראשון עם העברית של ילידי הארץ – בדברים שנשא כאן במליאה בשנת 1994 לזכרו של חבר הוועדה למילים בשימוש כללי (העיתונאי, העורך, המתרגם והפזמונאי) אורי סלע:
"ולסיום, מילים אישיות אחדות. ספינה איטלקית, שרב חובלהּ יהודי, גָלִילֵאָה, שייטה בשִלהי אלול תרצ"ו מטרייסטֶה לחיפה. ילדים רבים לא היו בה; מספּרם של הילדים הדוברים עברית היה קטן עוד יותר, שניים. בדרך הטבע התיידדו ובילו חלק ניכר מן הזמן במשחקים ובשיחות. האחד היה ילד מדגניה ב', הוא התקרב לסיום העשור הראשון של חייו, ועם אביו חזר מטיפול רפואי בווינה. העברית הייתה לשונו הטבעית, שפת אם. חברו למשחק וּלשיחה היה מבוגר קצת יותר, ילד יהודי מליטא. בעיצומם של המאורעות עלה עם משפחתו לארץ ישראל, את העברית הביא אתו מבית הספר ומבית אבא. בשביל הילד מדגניה, אורי סלע היה שמו, היה המשחק המשותף אולי בגדר המשך טבעי לַחוויות משחק ושיחה בבית. בשביל הילד מליטא, והוא המדבר עכשיו אליכם, היה המשחק בגדר חוויה חדשה. לא משחק בעברית מתוך הכרה אידֵאית, אלא מתוך שזו הלשון המובנת מאליה, אף בלא אפשרות של גלישת פתע לרוסית או ליידיש, כפי שהיינו מורגלים במקומנו אף בשעה שלְשון השיחה או המשחק עברית. רצה הגורל והלשון היא שהפגישה אותנו גם באחרית דרכו [זיכרונות האקדמיה ללשון העברית מא–מג (תשנ"ד–תשנ"ו), עמ' 79]".
 
לא לי לגולל את קורות חייו המרתקים, מלאי האתגר והשליחות – ב"הגנה", בלשכת הקשר של משרד החוץ בבלגרד (שהייתה אחר כך ל"מוסד") או כִּשליח ארגון "בר" בלונדון (ארגון שפעל בארצות המערב במטרה ללחוץ על ברית המועצות לשנות את מדיניותה כלפי יהודיה ולאפשר עלייה חופשית לישראל); לא לי לספר גם על קשריו ההדוקים עם דוד בן-גוריון מחד גיסא ולוי אשכול מאידך גיסא; ואף לא על העבודה שאִתה היה מזוהה יותר מכול – עבודתו ב"קול ירושלים" שהיה ברבות הימים ל"קול ישראל" – כשדרן, עורך, מתווה דרך ויועץ בכיר למנהלי הרָשות.
את ארי הכרתי כאן באקדמיה – בוועדה למונחי משפט, בוועדת הדקדוק, בוועדה למילים בשימוש כללי ובישיבות מליאת האקדמיה. לא היה קֵצֶה לרוחב ידיעותיו ולעומקן. עם הזמן התרגלתי שארי יודע-כול ומבין בכול, אבל זכור לי היטב הרושם שהותירו בי הישיבות הראשונות אתו, עת שימשתי מזכיר הוועדה למונחי משפט. ארי, שאותו כינה חבר הוועדה המנוח עוה"ד יעקב רובין "האֲרי שבחבורה", גילה בקיאות בלתי רגילה במונחי המשפט שנידונו ובמקביליהם באנגלית, שפה נוספת שבה שלט בלי מצריםּ. בעיניי היה כאַחַד המשפטנים. לאחר הישיבה הראשונה או השנייה שאלתי אותו לפשר התמצאותו בנבכי עולם המשפט ומונחיו. לרגע נראה תָּמֵהַּ על עצם השאלה. פשוט היה בעיניו שאדם משכיל שקרא ספרי בלשים יספוג מאליו, אגב קריאה, את עולם המושגים המשפטי. בוֹר סוּד היה.
למעלה משני עשורים היה ארי אבנר אחד מחברי האקדמיה הפעילים ביותר. הוא תרם והשפיע רבות בכל תחומי העשייה באקדמיה – במילים בשימוש כללי, במינוח המקצועי ובדקדוק. הוא הקפיד לבוא לכל הישיבות והתכונן להן. באמת היה לו אכפת שתתקבלנה ההחלטות הנכונות ביותר והטובות ביותר.
 
הנה שתי דוגמאות להערות אופייניות שהעיר והתקבלו: במונחי היין שנידונו במליאה בשנת תשס"ט ערער על ההצעה לקבוע לַכּלי decanter'כלי זכוכית שמוזגים לתוכו יין כדי לאוורר אותו בחמצן' את המילה בָּזִיךְ, המוכרת מלשון חכמים. במקורות, טען בצדק, בזיך איננו מיוחד לא ליין ולא לנוזלים, ובכל אזכוריו במשנה מדובר במין קופסה עם ידית המשמשת לצרכים שונים. המסומן החדש אינו מתאים אפוא למסמן הישן. ערעורו התקבל ולפני כשנה, בראשית תשע"ב, נקבעה לדקנטר החלופה מַשְׁפֶּה. באותה הזדמנות גם ביקש למחוק מהגדרת המונח יין בַּמילון את המילים "הכוונה בעיקר ליֵין ענבים", שהרי כיצד נשתכחה העובדה שהחוק אוסר על השימוש במילה יין לכל משקה שאינו עשוי מענבים. גם בקשתו זו התקבלה כמובן.
 
בדקדוק התנגד לא אחת ל"גיהוץ" השפה, כלשונו, כלומר להאחדת הנטייה. העברית איננה אספרנטו והמילים החריגות בה, כבכל שפה, הן חלק מצלמהּ ודמותהּ. ידיעת החריגים היא חלק מרכישת השפה; היא דורשת לימוד ואיננה נפסקת לעולם. כך למשל היה בדעה כי אין להתיר את צורת הנסמך חֲלַב- לצד הצורה המוּרשת המיוחדת חֲלֵב-, וכי אין להתיר את צורת הנסמך קֵן- (קֵן-ציפור) לצד קַן- למרות – ואולי דווקא בגלל – ייחודו של קַן הציפור במקרא. אף על ההיתר שניתן עוד לפני זמנו לצורת הרבים מַזְלְגוֹת – במקום מִזְלָגוֹת המקראית – הֵצֵר.
 
משנתו הייתה סדורה, דעותיו ברורות ומגובשות, וְכַאֲרי נלחם עליהן בעקשנות ליטווקית טיפוסית. אבל גם בעל הומור היה, וכדי לשכנע בצדקת דבריו גייס רטוריקה שנונה והומור יהודי, שהיו חלק מהותי מהתרבות שינק ממנה והתחנך בה.
 
אזכיר כמה מסיפוריו וחידודיו שמצאו דרכם אל עלי זיכרונות האקדמיה:
 
1. אגב הדיון בשנת תשמ"ט אם לקבל את ההבחנה במשמעות בין הֵנִיחַ להִנִּיחַ, נזכרה גם ההבחנה הרווחת בין עלול לעשוי. וכך הגיב ארי אבנר:
"קשה לי מאוד לתת את ידי לחיזוקם של משפטים תפלים ושל אמונות תפלות [כמו ההבחנה בין עשוי ועלול]. מוריי לימדו אותי הרבה דברים ממין זה, וזה אחד מהם. מיום שעמדתי על דעתי הבנתי שאין להם יסוד. [...] אם יהיה דיון אתנגד להבחנה המודרנית הזאת, וברוך השם, שיאמר מישהו בדרך זו למורים, שלא ילַמדו את הילדים דברים שלא היו ולא נבראו. ברטונוב הזקן [השחקן יהושע בֶּרְטוֹנוֹב, יליד ליטא כמובן] היה מספר, ששחקן ותיק סירב לציית לבמאי צעיר, ואמר: 'הרי ארבעים שנה אני משחק את התפקיד כך!' ענה לו הבמאי הצעיר: 'וארבעים שנה אתה משחק אותו רע'" [זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לה–לז (תשמ"ח–תש"ן), עמ' 120].
 
2. בשנת תשנ"ד היה במליאה דיון על מאמר שהתפרסם בעיתון ונמתחה בו ביקורת חריפה על האקדמיה. לאקדמיה יוחסו שתלטנות, טהרנות, רדיפת שררה ועוד תכונות מתכונות שונות. על כך הגיב אחד החברים ואמר "יש כמה תכונות פה שאני שואף אליהן", וארי אבנר החל את דבריו כך:
"ההערה כי התכונות שהכותב מייחס לאקדמיה הן דווקא רצויות, מזכירה לי את היהודי שאהב לקרוא את הספרות האנטישמית. רק שם הוא רואה כמה היהודים הם חזקים" [זיכרונות האקדמיה ללשון העברית מא–מג (תשנ"ד–תשנ"ו), עמ' 159].
 
3. בשנת תשס"ה דנה המליאה בקביעת חלופות עבריות לקואליציה ואופוזיציה בעקבות בקשה מן הציבור. נאמן לשיטתו שאין לטרוח למצוא חלופות עבריות לכל מילה לועזית, ודאי שלא למילים לועזיות ותיקות, סבר ארי אבנר שגם במקרה זה אין לחדש מילים עבריות. וכך פתח ואמר:
"כשאני שומע במקרים כגון זה על פניות מן הציבור, אני נזכר בביטוי העממי 'שְׁחַט לי את אווזיי'. מקורו בבדיחה על אישה הבאה לשוחט ומבקשת ממנו כי ישחט את אווזיה. הוא שואל אותה כמה אווזים יש לה, והיא עונה – תרנגולת אחת. גם אם פנו אדם אחד או שניים לאקדמיה וגרסו שהצורך הדחוף ביותר לחיי העברית הוא מילה עברית לקואליציה ואופוזיציה, אין להתחשב בדעתם" [זיכרונות האקדמיה ללשון העברית נ–נג (תשס"ג–תשס"ו), עמ' 261].
 
4. בשנת תשס"ו נידונה במליאה ההצעה לקבוע לכלי הרכב הקטן segway את המילה רכינוע. ברם לפני שהתקבלה החלטה, מצאה ההצעה את דרכה לתקנות משרד התחבורה, והיו חברים שלא נחה דעתם מכך. ארי ניסה להפיס את דעתם, וכך אמר:
"אני מציע שננהג במידתיות ולא כאותו אדם שרקד לנוכח ביתו העולה בָּאש. כששְאלוהו לפשר הדבר ענה שהוא שמח על הנקמה בפשפשים. מותר לנו לרגוז על שמונח לא בשל דלף, אבל אם אין מדובר בהצעה מגוחכת השׂמה אותנו ללעג, מה האסון הגדול? [...] גם אני אינני מאוהבי הרכינוע, אבל אינני חושב שכדאי לשרוף בגללו את הבית" [שם, עמ' 308–309].
 
הזכרתי את ידענותו ואת רוחב אופקיו שבאו לידי ביטוי בכל ישיבה שהשתתף בה. ואולם בראש ובראשונה היה ארי איש תרבות ורוח. השפה לדידו איננה רק אמצעי להעברת מסרים, אלא משקפת תרבות וערכים, ועם כל בקיאותו באנגלית ובספרותה הוא חשש מפני מה שכינה התייוונות תרבותית. מעניין לחזור ולקרוא את דבריו כאן במליאה לפני קצת למעלה מעשרים שנה בדיון על הלעז בלשון העברית [זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לח–מ (תשנ"א–תשנ"ג), עמ' 214–217]. הבעיה, טען, כבר איננה בעיית לשון אלא עניין של תרבות. "השם הזר, גם כשהוא עַם-הארצי מכל בחינה שהיא, נחשב (כפי שכבר ציְינו כאן) סגולה למכירה." כך אמר, וּבִכאב – מהול כהרגלו בהומור – סיפר כי "יצרן אחד שיגר לאחת הוועדות של האקדמיה אשת יחסי ציבור כדי לקבל תרגום לאותיות הקטנות שהיו אמורות ללוות שורה של מוצרים בעלי תג השם גאַטקעס line [גאטקעס באותיות עבריות כמובן וְ-line באותיות אנגליות). הבו גודל לַיופי, לְעידון הטעם הטוב, לתחושה הדקה מן הדקה שבצירוף הזה הן לגבי עברית, הן לגבי אנגלית, הן לגבי יידיש. להעליב שלוש שפות במשפט אחד, לזה באמת דרוש כישרון לא מבוטל!" [שם, עמ' 215–216]. ועוד הוסיף: "על התופעות האלו אפשר להתגבר רק על ידי העמקת תרבותו של הציבור. אין כיבוד מורשת תרבות בלי ידיעתה" [שם, עמ' 216], וחתם את דבריו בפרפרזה על אחד העם: "סלסלו את התרבות [במקום סלסלו את המחשבה] והיא תרומם את הלשון" [שם, עמ' 217].
לשמירה על אופייה העצמאי של העברית מפני השפעת האנגלית הִטיף בכל הזדמנות, והתחביר העברי היה חשוב בעיניו מניסיונות שווא למצוא חלופות עבריות למילים בין-לאומיות, דוגמת קואליציה ואופוזיציה שהזכרתי. מוטב שיאמרו 'לנסוע באוטו' משיאמרו 'לנסוע עם מכונית', שְׁמעתיו חוזר ושונה.
 
ארי אבנר, חבר אקדמיה מעורב, פעיל ומשפיע, שוחר תרבות ואוהב עברית. שמר בכל מאודו על כבוד העברית ועל עצמאותה מתוך ידענות מופלגת במקורותיה, שיקול דעת, חכמה ורדיפת שלמות ואמת. יהי זכרו ברוך.