דקה רקורדס – הבדלי גרסאות

לפני מלחמת העולם השנייה לא היה לדקה רפרטואר קלאסי מרשים ואיכות הצליל שלה לא הספיקה לחוויה מוזיקלית טובה. החברה הקליטה מיצירות [[פרדריק דיליוס]] ו[[הנרי פרסל]] הבריטים, כולל הפקה מלאה של ה[[אופרה]] [[דידו ואניאס]] ([[1936]]). מיד לאחר המלחמה הצטרף לחברה המפיק [[ג'ון קלשו]] (John Culshaw), שהיה עד מהרה למנהל החטיבה הקלאסית. מיד עם תום המלחמה הקליטה החטיבה [[קונצרט]]ים קלאסיים בערי [[אירופה]], [[פריז]], [[אמסטרדם]], [[ציריך]], [[ג'נבה]], [[ביירוית]] ו[[וינה]] תוך שימוש חלוצי בשיטת ה-ffrr החדשה, שהייתה אמורה להקנות צליל חי ואמיתי יותר. אחד מהקונצרטים המפורסמים שהוקלטו היה "[[השיר על הארץ]]" מאת [[גוסטב מאהלר]], בניצוחו של [[ברונו ולטר]] בשנת [[1951]], עם [[קתלין פרייר]], [[יוליוס פאצאק]] ו[[התזמורת הפילהרמונית של וינה]]. כן החתימה החברה את הזמרת [[קתלין פרייר]] ואת [[תזמורת שווייץ המערבית]] בניצוחו של [[ארנסט אנסרמה]].

אולם, עד הכנסת אריך-הנגן, לא הייתה חוויית ההאזנה ניטבית בשל בעיות טכניות של הדפסה. ב-[[1958]] יצא קלשו להקלטת האולפן הראשונה המלאה מאז ומעולם של [[טבעת הניבלונגים|מחזור האופרות "טבעת הניבלונגים"]] מאת [[ריכרד וגנר]] בניצוחו של גיאורג שולטי עם התזמורת [[הפילהרמונית של וינה]]. כן הקליט קלשו עם שולטי הקלטות אולפן של יצירות מאת [[ריכרד שטראוס]], [[ג'וזפה ורדי|ורדי]], [[גוסטב מאהלר|מהלר]] ו[[בלה ברטוק]] עם [[התזמורת הסימפונית של שיקגו]] ו[[התזמורת הסימפונית של לונדון]] בכלל זה כל הסימפוניות של [[בטהובן]], [[ברהמס]], [[ברוקנר]], [[אלגר]], [[רוברט שומן|שומן]] ו[[גוסטב מאהלר|מהלר]]. ההצלחה הגדולה שהושגה תוך ניצול האמצעים הטכניים הובילה להחתמתם בחברה של [[הרברט פון קאראיין]], [[לוצ'יאנו פאבארוטי]], שהיה אמן של דקה במשך כמעט כל הקריירה שלו ואחרים, בהן זמרות האופרה [[רנה פלמינג]] ו[[צ'צ'יליה ברטולי]].