הבדלים בין גרסאות בדף "אבר מן החי"

נוספו 364 בתים ,  לפני 8 שנים
אין תקציר עריכה
מ (בוט החלפות: \1ייתכן)
[[תמונה:Cow_female_black_white.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אף שהפרה כשרה למאכל, אכילת אבר שניטל ממנה בעודה חיה — אסורה.]]
'''אבר מן החי''' הוא שמו של ציווי [[הלכה|הלכתי]] האוסר לאכול אבר שניטל מ[[בעל חיים]] בעודו חי. הציווי נמנה ב[[מניין המצוות]].{{הערה|[[מצווה]] תנ"ב (ה-452) במניינו של [[ספר החינוך]], ו[[מצוות לא תעשה]] קפ"ב (ה-182) ב[[ספר המצוות]] ל[[רמב"ם]].}}.
 
ה[[תורה]] אוסרת לאכול אבר מן החי. האיסור מופיע לראשונה ב[[שבע מצוות בני נח]] יחד עם היתר אכילת הבשר: {{ציטוטון|אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו|[[S:ביאור:בראשית ט#ה|ספר בראשית ט, ד]]}}. האיסור לישראל מופיע ב[[ספר דברים]] בפרשייה העוסקת בהיתר "בשר תאווה"{{הערה|ולא תאכל הנפש עם הבשר|[[ספר דברים]] י"ב כ"ג}}.
 
בניגוד ל[[בשר בחלב]] אבר מן החי מותר בהנאה, כלומר מותר לכל שימוש למעט אכילה.{{הערה|[[S:{{בבלי|פסחים |כב ב|מסכת פסחים, דף כ"ב ב']]}}.}}. לדברי הב[[תוספתא]] איסורמבואר, שאיסור אבר מן החי חל על [[בהמה|בהמות]], [[חיה (יהדות)|חיות]] ו[[עופות]], אך לא על [[דג]]ים ו[[חגב]]ים.{{הערה|תוספתא מסכת תרומות, פרק ט'.}}. ה[[רמב"ם]] מסביר דין זה בכך שהם אינם טעונים [[שחיטה]],{{הערה|[[משנה תורה לרמב{{רמב]],|ספר קדושה|הלכות שחיטה, פרק |א', פסקה 3|ג}}.}} ומאותה סיבה פסק [[הט"ז]] שדין איבר מן החי אינו חל גם על [[בן פקועה]].{{הערה|[[טורי זהב]] על [[שולחן ערוך]], חלק [[יורה דעה]], סימן י"ג פסקה 3}}. בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים בנוגע לבעלי חיים טמאים: דעת [[רבי יהודה]] ו[[רבי אלעזר]], שאיסור אבר מן החי נוהג אף בהם. ואילו דעת חכמים, שאין איסור זה נוהג אלא בטהורים{{הערה|{{בבלי|חולין|קא|ב}}.}}. [[רבי מאיר]] מקל יותר, ולדעתו אין איסור אבר מן החי אלא בבהמות טהורות בלבד{{הערה|{{בבלי|חולין|קב|א}}.}}.
 
==בחיי הבהמה==
ב[[מסכת חולין]] מובאת מחלוקת האם "בהמה בחייה לאברים עומדת" או "לאו לאברים עומדת".{{הערה|{{תלמוד בבלי|חולין|קב|ב}}; {{בבלי|חולין|קג|אשם.}}.}} כלומר, האם רקניתן להגדיר בהמה חיה כמות שהיא, כאיברים. או שרק לאחר שחיטת הבהמה ניתן לומר שלפנינו "אברים", כיון שאז ודאי בשר הבהמה עומד לניתוח לאברים, אבל קודם לשחיטתה אין להתייחס לבהמה כאל "אברים", אלא במקרהאם בוכן ניטל באופן ממשינתלש חלק ממנה (במקרה- זהאז יהיהיש אסורלפנינו לאוכלו בגלל איסור "אבר מן החי").
 
על סמך הדיון בשאלה התאורטיתזו מסביר התלמוד שתי מחלוקות הלכתיות מעשיות. המחלוקת הראשונה עוסקת באדם שבלע בעל חיים שלם בבת אחת בעודו חי. [[רבי אלעזר ברבי שמעון]] סברסובר כיש"בהמה אםבחייה עללאיברים אברעומדת", אחדונמצא יששהאדם איסורהזה אכל "אבר מן החי", [[קל וחומר]] שגם אכילת בעל חיים שלם כלולה באיסור. לעומתו, דעת [[רבי יהודה הנשיא|רבי]] ש"בהמה בחייה לאו לאברים עומדת" ולכן במקרהלא זהעבר לאהאוכל חלעל האיסוראיסור זה.
המחלוקת השנייה עוסקת באדם שאכל חתיכת בשר מבהמה המוגדרת כ"[[טריפה]]". [[רבי יוחנן]] ו[[ריש לקיש]] נחלקו האם עבר על שני איסורים (טרפהטריפה ואבןואבר מן החי) או על איסור אחד בלבד (טרפהטריפה), בהתבסס על הכלל [[אין איסור חל על איסור]]. לפי אחת האפשרויות המובאת להסבר המחלוקת, סבר רבי יוחנן כי "בהמה בחייה לאברים עומדת", ולכן במקרה שלפנינו קיימים שני האיסורים כיון ששני האיסוריםששניהם [[חלות|חלו]] בבת אחת עם לידתה של הבהמה,. ואילו ריש לקיש סבר ש"בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת", ולכן אין איסור אבר מן החי חל על הבהמה כיון שכבר קיים עליה איסור טרפה.
 
[[רבי יוחנן]] ו[[חזקיה]] נחלקו בנידוןבמקרה של גוי שאוכל מבהמה [[מפרכסת]] האם הוא עובר על איסור אבר מן החי. חזקיה סבור שהבהמה נחשבת כעומדת במצב אמצעי, לא חיה ולא מתה, ולכן אין האוכלההאוכל עובר על איסור אבר מן החי{{הערה|{{בבלי|חולין|קכא|ב}}.}}. לעומת זאת, רבי יוחנן סבור שהבהמה נחשבת לחיה לגמרי, והאוכל אותה עובר על איסור אבר מן החי.
 
==חידוש==
אבר מן החי מוגדר כ[[חידוש]], מכיוון שלמרות שהתורה אינה מחייבת בדרך כלל אדם האוכל עצמות של דבר אסור כמו [[טריפה]] ו[[נבילה]], שהרי אין בהם טעם, באבר מן החי חייבה התורה בכל אכילת אבר שיש בו [[כזית]], גם אם שיעור זה נוצר רק משילוב של [[בשר]], [[עצם|עצמות]] ו[[גיד|גידים]].
 
היות ואיסור זה מוגדר כחידוש, קיים כלל האומר כי - 'אין לך בו אלא חידושו', כלומר אין לכלול בחידוש אלא את המינימום המוכרח לו. מכיוון שכך, ייתכן שהאוכל אבר מן החי יתחייב רק אם אכלו כולו כאחד. אבל במקרה שהאוכל חילק את האבר ואכלו כך, אפילו אם אכילת החצאים נעשתה בתכיפות, [[תוך כדי אכילת פרס]], לא יתחייב האוכל. למעשה, [[רבי יוחנן]] ו[[ריש לקיש]], הסכימו על כך, שאדם שחילק את שני החצאים לפני שהכניסם לתוך פיו, אינו עובר על איסור אבר מן החי, שכן אכל כל חצי כזית בנפרד, ומעולם לא הייתה אכילה אחת של כזית. אך כאשר אדםהאוכל חילק את האבר לשנים רק לאחר שהגיע סמוך לבית הבליעה שלו, סובר רבי יוחנן שהדבר נחשב לאכילה אחת. וזאת מכיוון שלדעתו אכילה מוגדרת לפי הנאת הגרון, כלומר החיך, וממילא די בכך שהאבר הגיע שלם אל החיך כדי לחייב את האוכל. ריש לקיש חלוק על הדבר, ולדעתו אכילה מוגדרת לפי הנאת המעיים{{הערה|מעיים בלשון התלמוד הם כינוי לאיברים הפנימיים.}}. מכיוון שכך, צריך שהאבר כולו יבלע בשלימות כדי לחייב את האוכל{{הערה|{{בבלי|חולין|קג|ב}}.}}.
 
==ראו עוד==
23

עריכות