בן פקועה – הבדלי גרסאות

ב[[הלכה]] היהודית, '''בן פקועה''' הוא עובר שהוצא מבטן הבהמה לאחר [[שחיטה|שחיטתה]]. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות [[מעלי גרה|מעלת גרה]] בבהמה אותה תאכלו"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|יד|ו}}.}}. מהמילה 'בבהמה', דרשו [[חז"ל]], שהעובר הנמצא בתוך הבהמה השחוטה, מותר באכילה אף ללא [[שחיטה(הלכה)|שחיטתו]], שכן רואים בו חלק מגופה של אימו, שנשחטה כהלכה.

כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, אין חולק על כך ששחיטת אמו התירה אותו. כמו כן, אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, הותר בוודאי, ואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו ה[[תנאים]] האם הותר או לא. לדעת [[רבי מאיר]], עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר{{הערה|{{בבלי|חולין|עד|א}}.}}. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי [[איסור אכילת חלב|חֶלבו]] של העובר, ו[[גיד הנשה]] שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו, משום(ראה שרואיםלהלן: בו חתיכת בשר לעצמו,דינים לא בהמה בעלת ישות עצמאית.{{הערה|[[רש"י]] שם.}}נוספים). מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן{{הערה|זו דעת רוב הראשונים ([[רי"ף]], [[רא"ש]], [[רמב"ן]], שם). אמנם ה[[רמב"ם]] ({{רמב"ם|קדושה|מאכלות אסורות|ז|ג}}), אוסר את חלבו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.}}. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.

כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו{{הערה|בבלי שם עמוד ב.}}. המקור לכך הוא, משום שבתורה נאמר: "כל...בבהמה תאכלו", כלומר שכל מה שנמצא במעי הבהמה מותר, ובכלל זה אף החלב והגיד{{הערה|[[תוספות]], בבלי שם דף עה עמוד א}}. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור [[דם]]. איסור זה נוהג אף בעובר, כמו בבהמה רגילה{{הערה|בבלי שם דף עד עמוד א.}}. אמנם, ה[[אמוראים]] נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש [[כרת]]; זו דעת [[רבי יוחנן]]. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; זו דעת [[ריש לקיש]]. מחלוקת זו נאמרה לפי שיטת חכמים, המתירים גם עובר שהתפתחותו הושלמה ונמצא חי. לשיטת רבי מאיר האוסר עובר זה, אין כל הבדל בין דמו לבין דם שאר הבהמות.