היפוקלמיה – הבדלי גרסאות

'''היפוקלמיההִיפּוֹקָלֶמְיָה''' היא מחלה המתבטאת במחסור ב[[יון|יוני]] [[אשלגן]] בדם. הערך התקין של אשלגן בדם נע בין 3.6-5 מילימול, וערך זה נשמר בקפדנות על אף שינויים נרחבים בתזונה המכילה, בין היתר, אשלגן.

אצל אדם בריא, כל כמות האשלגן הנכנסת לגוף במהלך היום, עוברת הפרשה- בקירוב כ- 90% מכמות האשלגן מופרשת בשתן, ו- 10% נוספים במערכת העיכול. עם זאת, יותר מ- 98% מרמות האשלגן בגוף האדם נמצאות בתוך התאים, רובן בשריר. על כן, קיימת חשיבות גדולה באיזון העדין הקיים בין הנוזל התוך תאי לנוזל החוץ תאי בשמירה על רמות אשלגן תקינות- למשל, נמק מסיבי של רקמה מביא לשחרור אשלגן מהרקמה וליצירת [[היפרקלמיה]]. הכליה הינההיא האיבר אשר מבצע בקרה על שינויים אלו- היא סופגת מחדש אשלגן ומחזירה אותו לגוף במצבים של היפוקלמיה, ומפרישה אשלגן לשתן במצבים של היפרקלמיה. האזור העיקרי שבו נעשית הפרשה של אשלגן בכליה הינוהוא באבוביתאבובית המאספת, כאשר היפוקלמיה יכולה להיווצר כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, המופרש ב[[שתן]] ומביא להיפוקלמיה כתוצאה מכך. מצב זה נגרם לאור העובדה כי תעלות האשלגן האחראיות להפרשת אשלגן בשתן, תלויות בכניסת נתרן לאזור זה, כאשר ככל שיש יותר נתרן כך יש יותר הפרשת אשלגן, ולהיפךולהפך.

היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם [[היפרכלורמיה]] (יתר כלור בדם) נקראת "חמצת היפוקלמית"- באופן כללי, יתר [[כלור]] בדם מביא לאצידוזיס ([[חמצת]]) כתוצאה מעליה ב- anion gap, כאשר חמצת זו משולבת עם מיעוט של אשלגן בדם, זה יכול לנבוע למשל מ[[שלשול]], או מ- renal tubular acidosis מסוגים 1 ו- 2. לעומת זאת, היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם [[היפוכלורמיה]] (מיעוט כלור בדם) נקראת "בססת היפוקלמית" הנובעת מאובדן כלייתי- שימוש בתרופות משתנות, או היפראלדסטרוניזם אשר מביאים להגברת ההפרשה של כלור ושל אשלגן.

הטיפול במקרים של היפוקלמיה הינוהוא מתן אשלגן-. במקרים בהם מדובר בהיפוקלמיה חריפה מתן האשלגן מתבצע וורידיתורידית בוורידים בינוניים.

*שימוש בחומרים משתנים- יביא לאובדן מופרז של אשלגן בשתן-. הדבר מסוכן בעיקר אצל חולי לב המטופלים ב[[דיגוקסין]]-, כי היפוקלמיה מעלה את הרעילות של דיגוקסין.