הבדלים בין גרסאות בדף "שביתת השידורים בישראל (1987)"

אין תקציר עריכה
במשך ימי השביתה הציבור בישראל מילא את החסך בעיקר בשידורי חדשות ברדיו על ידי האזנה לתחנות רדיו זרות, לתחנת "[[קול השלום]]" ובפרט ל[[גלי צה"ל]]. בטלוויזיה מילאו את החלל תחנות הטלוויזיה של [[ירדן]] ו[[לבנון]] ושידורי [[ערוץ 2 הניסיוני]]. משהתארכה השביתה קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. הערוץ הניסיוני מיהר להשיג חומרי שידור ולגייס עובדים ובכך תרמה השביתה לגידולו והתפתוחו. במהלך השביתה הגיעה לישראל [[אסירת ציון]] [[אידה נודל]], אירוע חדשותי לוהט שבשל השביתה לא היה מי שישדר אותו. בערוץ 2 הניסיוני עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור מ[[משרד ראש הממשלה]] ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ. בשיא השביתה ניסו עיתונאי ישראל לרתום גם עיתונות זרה בעולם לבל תסקר ביקורים של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[יצחק שמיר]] ושל [[שר החוץ]] דאז, [[שמעון פרס]], אך נענו בשלילה<ref>{{הארץ||18.11.1987 איגוד עיתונאי ישראל: לא לדווח על שמיר ופרס|1.1290691|}}</ref>. השביתה המחישה את ה[[מונופול]] של השידור הציבורי בישראל של התקופה והיוותה זרז לקידום שידור מסחרי באמצעות קידום חוק [[הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו]].
 
 
תום השביתה התמזג עם פרוץ [[האינתיפאדה הראשונה]], פרק הזמן שנדרש למערכת העיתונאית על מנת להתעשת ולשדר ממוקדי העימות היה ארוך וגרם לסיקור עדיף של הנעשה על ידי עיתונות זרה. בשל השביתה הציבור בישראל לא קיבל מידע על הנעשה בשטחים ועל התסיסה המתרחשת בהם והופתע מעוצמת ההפגנות בראשית האינתיפאדה.
 
==לקריאה נוספת==
משתמש אלמוני