פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין תקציר עריכה
את עכו כבש לבסוף ב-[[1291]] בנו של קלאון, אל-מלכ אל אשרף [[ח'ליל בן קלאון]]. עם נפילתה של עכו ננטשו שאר מאחזי החוף הצלבניים, בצור, בצידון ובעתלית, ויושביהם עברו ל[[קפריסין]]. תקופת [[ממלכת ירושלים]] הצלבנית תמה. ניסיון הפלישה הכושל של [[גזאן]] המונגולי ב-[[1299]] חתם את פרק האיום המונגולי.
 
הסולטאן הבא בשושלת היה [[מוחמד בן קלאון]], שמלך, הודח ושב ומלך במשך שלוש קדנציות בין השנים [[12941340]] - [[13401294]]. הוא שלט על אימפריה חסרת אויב חיצוני רציני, עם הכנסות גבוהות ממסים ומכסים בשל ריכוז כל המסחר מאסיה לאירופה דרך נמליה. מעייניו היו נתונים להוכיח לעולם כולו כי הוא השליט המוסלמי האדיר ביותר, "המנצח, משמיד הכופרים ועבדי האלילים, מכניע הקושרים והמורדים"‏‏<ref>‏כלשון הכתובת מעל הכניסה למסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת.‏</ref>. כיוון שלא נותרו עוד כופרים לנצח ועובדי אלילים להשמיד, השקיע מוחמד בן-קלאון את מאמציו בבנייה מונומנטלית. הוא הקים את המסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת, ואת הח'אנים בבית שאן ובג'לג'וליה, אך עיקר פעילותו נעשתה על ידי בן בריתו הקרוב, האמיר [[תנכיז]], מושל דמשק וירושלים. באמצעותו שיקם מוחמד בן-קלאון את [[הר הבית]], בנה מבני ציבור רבים‏‏ בירושלים<ref>‏ראו [[תנכיז]] וכן [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הבנייה הממלוכית בירושלים‏|הבנייה הממלוכית בירושלים‏]]</ref> ופיאר את העיר באופן חסר תקדים. בן ברית נוסף היה מושל עזה, האמיר סנג'ר אלג'אולי (שבנה גם בירושלים) שהקים מסגדים, בנה רבות בעיר עזה וכתב ספרי הלכה. מוחמד בן-קלאון היה מוסלמי מלידה (ללא חשד נאמנות לאסלאם) וללא אויב צלבני מבית, לפיכך הקל מעט את ההגבלות על הנוצרים האירופאים ואיפשר ל[[פרנציסקנים|מסדר הפרנציסקני]] דריסת רגל במקומות הקדושים בירושלים בדמות מנזר שבנו על [[הר ציון]].
 
הבנייה של מוחמד בן קלאון היוותה תפנית ממדיניותו של בייברס. עד אז נבנו מבני ציבור תחת תקציב מבוקר ולצורך תכלית ידועה. לעומת זאת, האופנה שהנהיג מוחמד בן קלאון והנחיל לממשיכיו בבנייה הממלוכית הייתה בניית מבני פאר על-פי אמות מידה אסתטיות ולא משיקולים ענייניים. במבצעי הראווה שלו הושקעו כספים רבים מהאוצר, אך הם לא הועילו כמעט לרווחת הפרט ולחוסנה של המדינה. הוא הביא אומני בנייה מ[[איראן|פרס]] שהעשירו את האדריכלות הממלוכית בפריטים אופייניים, כגון עיטור הנטיפות ([[מוקרנס]]). הוא הנחיל לאמיריו את ההתלהבות מן הבנייה המונומנטלית ועודד את יצר התחרות שלהם. הנוסע [[אבן בטוטה]] העיר ש"האמירים מתחרים זה בזה בבניה"‏‏<ref>‏[[יוסף דרורי]], '''ירושלים בתקופה הממלוכית''', בתוך [[אלי שילר]] (עורך), '''תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית''', [[אריאל (כתב עת)|אריאל]] 83-84, ירושלים 1992, עמוד 183‏</ref>.
7

עריכות