פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין תקציר עריכה
{{ציטוט|תוכן=אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטאן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.|מרכאות=כן|מקור=עברית: יוסף דרורי‏‏<ref>‏התקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמ' 439</ref>}}
 
הסולטאנים, בעיקר [[ג'קמק]] ו[[ברסבאי]] ממשיכו, ששלטו בין השנים [[14221453]] - [[14531422]], ניסו להתמודד עם הירידה במסחר ועם התדלדלות הקופה בדרכים שונות. ראשית החרימו רכוש אירופאי ברחבי הסולטנות, אסרו שימוש במטבעות אירופאים, והגבילו יציאת זרים (תמורת יציאה נדרש כופר). הצעד הבא היה הגדלת ה[[מונופול]] השלטוני על המסחר. ב-[[1428]] קנה ברסבאי את כל מלאי ה[[פלפל שחור|פלפל השחור]] שיובא מ[[הודו]] ומכר אותו לסוחרים האירופאים במחיר מופקע שנקבע על-ידו. ממשיכו ג'קמק הרחיב את המונופול על תבלינים, בשמים ושמן זית ויצר במכוון אוירת עונשין נגד האירופאים ששיאה בגירוש הפרנציסקנים ממנזרם בהר ציון בשנת [[1452]]‏.‏<ref>‏ראו [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הסכסוך על הר ציון]]‏</ref> סיבת אוירת המשבר הייתה התחרות החדשה במזרח הים התיכון עם האימפריה העות'מאנית ונמל [[קונסטנטינופול]]. הממלוכים ניסו להראות שהם שומרי האינטרס האיסלמי ונלחמים בנוצרים. כיוון אחר למלחמה בסחר של ונציה וברית ערי איטליה היה ניסיונם של ברסבאי וג'קמק לפתח את נמל [[ג'דה]] שבחצי העי ערב. אזור זה היה נתון לפני זמנם לאיומים חוזרים ונשנים מצד שליטים בדווים מקומיים מ[[תימן]]. בשנות ה-30 של המאה ה-15 עודד ברסבאי את סוחרי הודו ו[[עדן]] להעביר את מסחרם דרך נמל ג'דה וממנו לקהיר, כנתיב סחר עיקרי. בין היתר הייתה מדיניות זו הסיבה לבניית נמל [[א-טור]] במערב [[סיני]]. בנוסף לכך התמודדו הסולטאנים לאורך כל המאה ה-15 בשוד ימי, בעיקר מצד ממלכת קפריסין הצלבנית. מכה ניצחת על הכלכלה הממלוכית ניחתה עם גילוי של נתיב המסחר מאירופה להודו על ידי [[ואסקו דה גאמה]] ב-[[1497]]. משנתגלתה אפשרות לעקוף את המונופול הממלוכי ירדו ההכנסות ממכסים באופן חד והמדינה הממלוכית התרוששה.
 
לאורך כל התקופה המשיכו הסולטאנים והאמירים לבנות מבני פאר בירושלים, ללא כל קשר לצורכי האוכלוסייה ובלי כל יחס לעוני ולעזובה ששררו בארץ. יוצא דופן אחד היה הסולטאן ג'קמק אשר שיקם את דרך הדואר, שיפץ גשרים, סבילים ח'אנים ומצודות-משמר לאורכה (ייתכן שהוא זה אשר בנה את החומה סביב [[חנות תגרים]] בגליל התחתון) והעניש בחומרה מקומיים שפגעו בבני החסות (בפרט ביהודים ובארמנים). יוצא דופן נוסף ובולט היה הסולטאן [[קאיתבאי]] (שלט [[1468]]-[[1496]]) שבנוסף לבניית מבני פאר רבים בקהיר ובירושלים (הוא בנה למשל את המדרסה המפוארת ביותר על הר הבית [[מבני הר הבית#מדרסת אשרפיה|מדרסת אשרפיה]]), דאג גם לרווחת התושבים. הוא שיפץ את גגות השוק בירושלים, השקיע הון רב בשיחזור [[אספקת המים לירושלים#התקופה הממלוכית|אמות המים]] לעיר ובנה את [[סביל]] קאיתבאי המפואר על הר הבית. בשנת [[1475]] ביקר בצפת, שיקם אותה, שיפץ את מצודתה ויזם הובלת מים לעיר. כמו כן הקל את העלייה לרגל על ידי הורדת הכופר אותו נדרשו עולי רגל לשלם עבור הזכות לבקר באתרים הקדושים. בתקופתו ביקרו בארץ נוסעים רבים, בהם ר' עובדיה מברטנורא, ר' משולם מוולטרה, [[ברנרד פון בריידנבאך]] ו[[פליקס פברי]], אשר מעיר בספר המסעות שלו: "כולם תמהים לדעת מה עולה בדעתו של השולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כה הרבה כסף ועושה כה רבות כדי לספק לה מים." ומעלה השערה שקאיתבאי מבקש להעביר את בירתו לירושלים. בתקופתו חי גם ההיסטוריון המוסלמי החשוב [[מוג'יר א-דין]] אשר כתביו מהווים מקור איכותי ואמין ביותר למראה הארץ באותה תקופה.
7

עריכות