יוהאן נסטרוי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 13:
* יוהאן נסטרוי מוזכר בכמה פוסטים בבלוג של חוקרת הספרות הגרמנית [[ענת פרי]]. ראו הבלוגרית "ענת פרי בזכות עצמה". ענת פרי היא חוקרת מעולה שבחרה בדרך הבלוגריות במקום באקדמיה. הפוסטים שלה הם מחקרים מצוינים לכל דבר ועניין. כאן [http://anatperi.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_22.html]
* בקטלוג של [[הספריה הלאומית]] בירושלים רשומים כחמישה-עשר כרכים מיצירתו בגרמנית. למרבה הצער לא תורגמה יצירתו לעברית.
==לקריאה נוספת==
מתוך מאמרו המעמיק של [[אלון רחמימוב]], מ[[החוג להיסטוריה אוניברסיטת תל אביב]], '''קסמו המערער של ה"דראג"''', שבו הוא עוסק בתיאטרון הגרמני במחנות השבויים ברוסיה, בעת מלחמת העולם הראשונה. הנה כאן [http://www5.tau.ac.il/wordpress/history/?page_id=2233]
"ב-30 במארס 1918 העלה תיאטרון הקצינים הגרמני במחנה השבויים קרסנויארסק (Krasnoiarsk) את הפקתו העשרים ושבע בזמן המלחמה: הפארסה משנת 1842 מאת '''יוהן נֶפּוֹמוּק נסטרוי (Nestroy)''', '''ברצונו לחמוד לצון''' (Einen jux will er sich machen). כמו במחזות אחרים פרי עטו, גם במחזה זה לא השתמש נסטרוי בגרמנית תקנית גבוהה, אלא נשען על הדיאלקט הגרמני המדובר ב[[ווינה]] וב[[אוסטריה התחתית]] — עובדה שהיתה לה משמעות סנטימנטלית רבה לקצינים דוברי הגרמנית מ[[אוסטריה-הונגריה]], שהיוו את קבוצת הרוב במחנה. כפי שנהוג על-פי-רוב בעבודות מסוגה זו, גם המחזה ברצונו לחמוד לצון כולל טעויות זיהוי רבות ומקרים של הימלטות בעור שיניים, אשר באים על פתרונם המוצלח בחתונה משולשת בסיומו של המחזה. באחד ממקרי ההימלטות האלה במערכה השלישית, עוטה כריסטוֹפֶרְל (Christopherl), שוליית הסוחר, כובע וגלימה של גברת על מנת להערים על המשטרה הדולקת אחריו, ומזוהה עקב כך בטעות כמארי, אחייניתו של בעל הבית. כריסטופרל נאלץ להמשיך בהעמדת הפנים כדי לחמוק ממעצר, חווה גינוי נמרץ עקב פגמיה המוסריים של האחיינית ואף מכונה: "עלמה פוחזת", עקב כוונתה של מארי להימלט עם מחזרה ולהינשא בהיחבא. "אני עלמה פוחזת?!" מיתמם כריסטופרל/מארי. לקהל הצופים במחזה הבדיחה היתה טמונה בכך, שכריסטופרל, על אף מעשיו הפוחזים, אינו עלמה. בניגוד לדמויות על הבמה הצופים יודעים, שכריסטופרל נאלץ לבחור בין זיהוי כאישה או זיהוי כפורע חוק. במילים אחרות, הבחירה העומדת לפניו היא בין נשיות לכלא: שתי חלופות בעייתיות מבחינתו של שוליית הסוחר הצעיר. בהעדיפו את החירות, מתחזה כריסטופרל למארי עד לנקודה שבה הוא חש בטוח מספיק להימלט מהחלון ולשוב אל זהותו הקודמת. כמו כריסטופרל, גם קהל שבויי המלחמה היה מודע ללא ספק לכך, שגילום דמות אישה (female impersonation) הוא אמצעי להתמודדות עם מאסר. ב[[קרסנויארסק ]]ובארבעים וחמישה מחנות קצינים אחרים ב[[רוסיה]] הקימו הכלואים תיאטראות מפותחים ומשוכללים, והסתמכו על כישרונם של מאות גברים מתוך אוכלוסיית השבויים לגילום מיומן להפליא של נשים. קצינים צעירים אלה לא רק גילמו את התפקידים הנשיים כמעט בכל הפקה, אלא במקרים רבים גם אימצו זהויות נשיות מחוץ לבמה. "היה זה תור הזהב של מגלמי הנשים", כתב בזיכרונותיו, הרמן פרצגן (Pörzgen), "כשארוטיות בלתי ממומשת [...] הסיטה את הפנטזיות של המון [השבויים] כלפי מושא חדש, ותיעלה מחדש אהבה, יגון, הערצה וביקורת". המרכזיות של מגלמי דמויות נשים במחנות השבויים טרם זכתה להתייחסות מצד היסטוריונים חברתיים ותרבותיים של מלחמת העולם הראשונה, אף לא של היסטוריונים העוסקים בנושאים מגדריים. למרות המחקר המתוחכם שנערך בשני העשורים האחרונים על אודות תזוזת הגבולות המגדריים בעורף בזמן המלחמה, ועל אף העבודות המרתקות שפורסמו על רעיון האחווה הגברית ועל פנטזיות של חיילים משוחררים, רק מעט תשומת לב הוקדשה למופעי הדראג המרובים במחנות השבויים..."
| |||