גלות בבל – הבדלי גרסאות

האימפריה הבבלית, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס. הצבא הבבלי הטיל מצור על העיר בעשור לחודש העשירי (י' בטבת), ולאחר רעב קשה נכנעה העיר, לאחר עמידה איתנה. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזארדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את מקדש שלמה בתאריך תשעה באב. מלך יהודה, צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים (ראה תהילים קלז ועוד), והאמונה בגאולה לא אבדה. ביטוי לאמונה זו ניתן למצוא בספר ישעיהו (מ-סו, פרקי "ישעיהו השני"). מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל, וזאת הודות להצהרת כורש (שליט האימפריה הפרסית, שכבשה את האזור), שהעניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה. עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליט להשאר בבבל מסיבות כלכליות. שיבת הגולים ליהודה ידועה גם כ"שיבת ציון".