ג'יימס ג'ויס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 40:
[[קובץ:Ibsen-Dresden01.jpg|שמאל|ממוזער|150px|הנריק איבסן]]
בהיותו בן 16 החל ג'ויס ללמוד [[אנגלית]], [[צרפתית]] ו[[איטלקית]] ב[[יוניברסיטי קולג' דבלין|יוניברסיטי קולג']] שבדבלין. הלימודים עצמם לא עניינו אותו במיוחד, והוא העדיף להקדיש את זמנו לעניינים אחרים. חלק מזמנו בילה ב[[הספרייה הלאומית של אירלנד|ספרייה הלאומית של אירלנד]]. הוא ניסה להתערות בחוגי הספרות והתיאטרון בעיר, והחל לחוש הערצה כלפי המחזאי ה[[נורבגיה|נורבגי]] [[הנריק איבסן|איבסן]]. בינואר 1900, בעקבות דברים שנשא אחד הסטודנטים נגד המחזאי במהלך דיון ב"חברה לספרות והיסטוריה" שבה היה חבר, כתב ג'ויס בתגובה את החיבור "הדרמה והחיים", והצליח לשכנע את נשיא הקולג' לקרוא אותו בפני קהל.{{הערה|שחזור השיחה עם הנשיא, בה עושה ג'ויס שימוש ב[[תומאס אקווינס]] כהצדקה לטענותיו, מופיע ב-"Stephen hero".}} "הדרמה הקלאסית מתה, ואף [[שייקספיר]] כך. אין זו אלא ספרות מדוברת", כתב. בהמשך החיבור התבטא בזכותו של האמן להטיף מוסר לקוראיו. באותה שנה כתב מאמר על מחזה של איבסן, שפורסם בירחון "פורצ'נייטלי רוויו" באפריל 1900. בין היתר כתב על איבסן:{{הערה|גבלר דיוויס, עמ' 50.}}
{{ציטוט|תוכן=..'''.<small>"יש בטבעו מזיגה מוזרה של נשיות. דייקנותו הנהדרת, עקבות הנשיות הדקים שלו, רכותו של המגע הקליל... אין חולק על כך שהוא מכיר את הנשים. דומה שהוא יורד לעומקן במידה שכמעט אין לה שיעור."'''}} בהמשך כתב "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר"</small>. דברים אלה לא נעלמו מעיניו של איבסן הקשיש, והוא העביר לג'ויס מכתב הערכה באמצעות מתרגם מחזותיו לאנגלית, [[ויליאם ארצ'ר]], מבלי לדעת כלל כי הכותב הוא בחור צעיר בן 18. המאמר הקנה לג'ויס מעמד של כבוד בחוגי האקדמיה. ב-1901 כתב את [[מחזה]]ו הראשון, "קריירה מזהירה", ושלח אותו לארצ'ר, שהשיב לו כי אינו רואה סיכוי שהמחזה יעלה על במות התיאטרון, שכן אינו ממוקד ומספר הנפשות בו רב מדי. מנגד שיבח ארצ'ר את ה[[דיאלוג]]ים הקולחים שכתב ג'ויס. ג'ויס הבין את המסר ושרף את כתב היד. לימים, יישם את הביקורת במחזהו היחיד "[[גולים]]".
רבים מחבריו של ג'ויס לספסל הלימודים הפכו לדמויות ביצירותיו, ובהם ג'ון פרנסיס ביירן, ששימש כבסיס לקרנלי ב"דיוקן האמן", וינסנט קוסגרייב ("לינץ'" ב"דיוקן האמן") ו[[אוליבר סיינט ג'ון גוגארטי]], באק מאליגן ב"יוליסס". את גוגארטי, שלמד דווקא ב[[טריניטי קולג' (דבלין)|טריניטי קולג']] ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]], הכיר ג'ויס על מדרגות [[הספרייה הלאומית של אירלנד]]. בביתה של ה[[ליידי אוגוסטה גרגורי]], מייסדת תיאטרון אבי, שפתחה את ביתה לאמנים צעירים בתחילת דרכם, פגש ג'ויס גם את [[פאדריק קוֹלֶם]], שהפך לידידו הטוב.
שורה 48:
בתקופת לימודיו למד ג'ויס [[אירית]] בחוג שבו לימד [[פטריק פירס]], לימים ממנהיגי [[מרד הפסחא]], ש[[הוצאה להורג|הוצא להורג]] ב-1916. פירס ה[[לאומנות|לאומן]] תקף את השימוש בשפה האנגלית, וגרם לג'ויס, שסלד מ[[לאומנות]], לחדול מלבוא לשיעוריו.
ב"דיוקן האמן" מתייחס ג'ויס לנקודה זו בדו-שיח בין סטיבן דדאלוס לחברו הלאומני דיווין, המבטא היטב את גישתו של ג'ויס ללאומנות האירית, כמו גם לשפה ולדת הקתולית:
{{ציטוט|תוכן='''<small>"אבותי השליכו את לשונם ולקחו להם לשון אחרת, הם הרשו לקומץ זרים למשול בהם. המעלה אתה בדעתך שאני עומד לפרוע בחיי ובאישיותי את חובותיהם שלהם?... אתה מדבר על לאומיות, לשון, דת. אני אנסה לעוף מתוך הרשתות האלה.</small>'''|מקור=דיוקן האמן כאיש צעיר (בתרגום [[אברהם יבין]] ו[[דניאל דורון]])}}
בסופו של דבר בחר ג'ויס בשפה האנגלית ודבק בה בכתיבתו.
{{חלונית2|ניקוד=כן|תוכן=
| |||