אחמד אבן חנבל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 23:
אחמד אבן חנבל נהג כל ימיו בדרך של אדיקות ושל צנעה והסתפקות במועט. הוא לא היה מקרב הסגפנים שהיו מענים את עצמם לעתים עד סף המוות, אך בשום אופן לא נמנה על הנהנתנים. הוא בחר בדרך אמצעית שנקראית תקוה ועיקרה פרישות והתנזרות ממנעמי החיים על סף הסגפנות. לכך סייעה העובדה שמראשית ימיו לא התפרנסה משפחתו ברווחה והעובדה שלצורך קיום מאוויו הרוחניים נאלץ להוציא גם את מרבית הכספים המועטים הללו.
הוא היה מהלך ברגליים יחפות, גם במסעות ארוכים. מנהג זה היה נוהג נפוץ ולא נחשב למחמיר במיוחד. כמו כן, הסתפק במעט וסירב לקבל מתנות, החל בתקופה שבה אסף חדית' וסירב לקבל מתנות כשוחד כדי שישמע את דבר החדית', וכן לאחר מכן כששב לבגדאד. כשבנו צאלח קיבל תשורות מהח'ליף (אותן תשורות שאחמד עצמו סירב לקבל), התרגז על בנו והורה לחסום את הדלת אל חדריו ואף סירב לאכול מזון שהוגש מאיתו. סיפורים רבים ישנם על הדרכים שבהם היו בניו מכניסים רכוש הביתה באופן סמוי, ובלבד שלא יגלה אביהם כיוון שמשגילה, היה מתרגז עליהם. הוא גם נטה לפזר את מעט כספו. כיוון שאבו אל-פואריס, דיירו, סייע לו להוציא מזמרה שבנו הפיל לתוך הבאר של ביתם, ביקש אבן חנבל לשלם לו חצי דרכמון (דרהאם). כאשר סירב אבו פואריס, פטר אותו אחמד אבן חנבל מתשלום דמי שכירות למשל שלושה חודשים.
התקוה גם כללה מובן של התבודדות ושל רצינות סבר. אחמד אבן חנבל, כמוהו כרוב העלמאא של זמנו, סלד מצחוק, כמו גם מאנחות של כאב וכן ממנגינה. עוד מסופר עליו שאחד מבני לוויתו ניפץ נבל של עובר אורח, מפני שהדבר נתפס בעיניו כדבר של קלות דעת וביטול של זמן שניתן להשקיעו בלמדנות. כמו כן היה אחמד אבן חנבל נוטה לביישנות ולפנים נפולות בפני כל העוברים על פניו.
תכונות אלו לא הרחיקו אותו מן הציבור אלא עשוהו אהוד על העלמאא ועל קהל רב של אנשים בבגדאד ומחוצה לה. אותו קהל צבא לאחר מכן על ארמון הח'ליפות כאשר היה אחמד אבן חנבל עקוד שם, וביקשו את שחרורו המיידי. שם הוא הולקה בפומבי וכה אצילה היתה עמידתו בפני שוביו בעיני המתבוננים, עד כדי שמקצתם גלגלו בסיפור לפיו מחמת המלקות נטו אברקיו של אחמד לפול, כאשר נשלחה יד של פז מן השמיים והרימה אותם.
==הגותו==
הגותו של אחמד אבן חנבל היתה מבוססת על פרשנות מאוד פשטנית של הכתוב בקוראן. הקוראן, בדומה לתורה, מלא תאורים אנתרופומורפיים של אללה, המדמים אותו כיושב על כס כבודו, מדבר וכן הלאה. אחמד אבן חנבל היה אנוס לקרוא קטעים אלו כשמם, גם אם הם עומדים לכאורה בניגוד לרעיון הייחוד של אללה (תוחיד) והטרנסצנדנטיות שלו, הנובעת מעיקרון זה. בעניין זה, היה לו ויכוח גדול עם זרמים שביקשו לפרש את הקוראן על בסיס סילוגיזם (קיאס) והלוגיקה היוונית שאחיזתה בעולם השכלתני האסלאמי התחזקה עם עלית תנועת התרגום (בית אלחכמה) של היצירות היווניות והרומיות הקלסיות בימי הארון אל-רשיד העבאסי ואחריו. הזרם הראשי בתחום זה היה המעתזילה או הדיאקלטיקה.
מעבר למחלוקות לגבי פסוקים מסוימים בקוראן, היתה לאחמד אבן חנבל מחלוקת עקרונית בהרבה מול המעתזילה לגבי מעמדו של הקוראן עצמו. לפי שיטתו, הקוראן עצמו הוא נצחי, ואילו לשיטתם, הכרח הוא שהקוראן נברא על ידי אללה. לכאורה מדובר על ויכוחים של מה בכך, אך הם היו בעלי חשיבות עליונה להוגים של התקופה, ובהמשך חשיבותם התגברה מרגע שהח'ליף אלמאמון החליט לאמץ גישה זו ואף לכפות אותה על העלמאא של הח'ליפות. כאמור, העלמאא תמיד ראו בשלטון הפוליטי רוע הכרחי שמטרתו היחידה היא מניעת אנרכיה (פתנה). לכאורה, לא היה לעלמאא מה להתרעם כאשר הח'ליף הכריז כי הוא מאמין שהקוראן נברא (וכמו כן כי עלי הוא "הטוב שבבני האדם").
אבל הח'ליף לא הגדיר רק את אמונתו שלו, הוא ביקש להכפיף את כל נתיניו לאמונה זו עצמה. בעצם ניסה הח'ליף לחרוג מגבולות סמכותו המוסכמת כשליט פוליטי וכסמל דתי ולהגדיר את עצמו כמי שקובע את האורתודוקסיה, את הנורמה הדתית, בדומה לקיסר הביזנטי ולשאהנשאה הפרסי, אשר מדמות שניהם ינקו השליטים הפוליטיים בתולדות האסלאם. יש בכך אף דמיון לדרכיהם של השיעים, שהעבאסים ביקשו להתקרב אליהם ולפייסם. לכך התנגדו העלמאא, ואחמד אבן חנבל בראשם. רבים מהם נכנעו לדיקטאט של הח'ליף, מחשש לחייהם, ומתוך חמישים עלמאא שהובאו כדי שיודו באמונה שהקוראן נברא בכיכר העיר, סירבו רק אבן חנבל ועוד עלמאא אחד.
== פועלו ההסטורי: המחנה ==▼
המחנה היא שיא פועלו ההסטורי של אדם שעיקר חייו עומדים בסימן של א-פוליטיות מוחלטת.
▲==פועלו ההסטורי==
==מורשתו==
שורה 40 ⟵ 50:
כמו כן כתב אבן חנבל ספרים רבים בנושאי פרשנות הקוראן, הלכות ומשפט, עקרונות תאולוגיים (כמו ביטול תוקפם של פסוקי קוראן - א-נסאח' ואל-מנסוח') ואגרות בגנות כיתות שאמונותיהן נתפשו בעיניו ככפירה.
[[קטגוריה:אנשי דת מוסלמים]]
| |||